5. יותר מדי זה לא מספיק?! / מוהו נולקה

הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

"אין סיבה שגם אתה תתנהג כמו תינוק!"

מוגומי, הבת שלי, נולדה ביוני ומאז שמעתי מאשתי את ההערה הזו כמה וכמה פעמים. כשתינוק נולד, קורה לעתים שאחיו הבוגרים מתחילים להתנהג בצורה תינוקית כדי למשוך את תשומת ליבה של אמם, שמופנית כעת לרך הנולד. כאשר האב, שאמור אף הוא לטפל בתינוק, מתחיל לנהוג בצורה תינוקית ומדמה עצמו לתינוק – אז זו כבר בעיה. אל אחת כמה וכמה מדובר בבעיה כאשר האב המדובר כותב אודות "תרגול למבוגרים" אחת לחודש. האם הוא מתחפש למבוגר רק כדי להחביא את העובדה שהוא בעצם תינוק?! האם האנשים הילדותיים סביבו מפריעים לו כלכך כיון שהוא עדיין רק תינוק? על-כל-פנים נדמה ש"תרגול למבוגרים" צריך להתחיל בבחינה עצמית.

בחודש שעבר כתבתי על "אימון" ו-"תרגול". וסיכמתי בכך ש"תרגול למבוגרים" פירושו לחיות כבודהה ובודהיסטווה – "תרגול" פירושו לחיות ו-"מבוגר" פירושו "בודהה ובודהיסטווה". ביפנית המילה "מבוגר" נכתבת באמצעות שתי סימניות סיניות שפירושן המילולי הוא "אדם דגול". בדרך-כלל הן מבוטאות ביפנית "אוטונה". אבל כמושג בודהיסטי הן מבוטאות "דאינין". "דאינין" הוא בעצם התרגום למילה הסנסקריטית "מהאסאטווה" שפירושה לא אחר מאשר "בודהה ובודהיסטווה". ברוב הארצות אדם נחשב למבוגר כשהוא מגיע לגיל 18, 20 או 21 , אבל כמה מאיתנו יכולים באמת לטעון שהם מבוגרים, קרי מהאסאטווה, רק כיון שהגענו לגיל הקבוע בחוק? גם אם אנחנו טוענים שאנחנו מתרגלים את "דרך הבודהה", לרוב אנחנו מבוגרים רק על-פי גילנו בעוד התרגול שלנו ילדותי כתמיד. אז מה זאת אומרת באמת להיות מבוגר?

בפרק מהשובוגנזו, "שמונה ההכרות של מבוגר אמתי", דוגן זנז'י מפרט שמונה מאפיינים למבוגר אמתי. השניים הראשונים הם "תשוקה מועטה" ו-"הידיעה שדי במה שיש". יום אחד בעת שתרגלתי כנזיר במקדש השייך לזרם הרינזאי בקיוטו, יצאה קבוצה מאיתנו לקבץ-נדבות כבכל יום, ונדמה היה שאין ביכולתנו לאסוף מספיק כסף. לכן המשכנו לקבץ ולקבץ עד שהבחנו שלא נצליח להגיע חזרה למקדש בזמן לארוחת צהריים. במקדש השייך לזרם הרינזאי איחור אינו בא-בחשבון. על-כן לא נותרה לנו ברירה אלא להשתמש בכסף שאספנו כדי לנסוע במונית חזרה. השאלה הראשונה ששאל אותנו נהג המונית הייתה: "האם מעולם לא שמעתם על שני המאפיינים הראשונים של מבוגר אמתי?"
"של מה?!", שאל ראש הקבוצה שלנו.
"אני מתכוון לאמת בכך שתמיד יהיה לך מספיק אם לא תדרוש מהחיים יותר משהם מציעים לך ברגע זה. ככל שתנסה להשיג יותר, כך תסבול יותר." – לרוב נהגי מונית בקיוטו יודעים יותר אודות בודהיזם מהנזירים שמתאמנים שם כדי לקבל רישיון להיות "כהני זן".
"אתה מדבר יותר מדי", היה כל מה שיכל ראש הקבוצה שלנו לומר, כנראה שלא השתווה לאותו נהג מונית.

קל מאד לומר "שתמיד יהיה לך מספיק אם לא תדרוש מהחיים יותר משהם מציעים לך ברגע זה". אבל לא כל-כך קל באמת להבין זאת ולהגשים זאת בחיינו. נדמה כאילו אנחנו אף-פעם לא מסופקים. אנחנו לעולם לא מצליחים להשיג את מה שאנחנו רוצים, ואנחנו גם לא מצליחים להשיג אפילו את מה שאנחנו צריכים – כך לפחות זה נראה לנו. האם "סיפוק" הוא לא לכל-הפחות מה שאנחנו צריכים בחיינו? כך בדיוק אנחנו מוצאים עצמנו בשורה אחת עם הילד המגודל שעדיין רוצה "ממתקים, צעצועים וסטורי", אנחנו נוהים אחר אושר וסיפוק כמו תינוק אחר חלב-אמו.

זאזן באנטאיז'י אינו טוב לדבר. אתה לא מרוויח מבחינה רוחנית ואתה גם לא מקבל דמי-כיס. בסופו של דבר אתה מפסיד – אתה מפסיד רעיונות ואידאולוגיות, ובסופו של יום אתה מוצא שאתה מוציא את כספך כדי לקנות דברים עבור המקדש. כאוסואי (נזיר המתרגל בהנחיתו של מורה), לא הייתי מאד מוטרד מכך. הייתי בטוח שתרגול זאזן עוסק בהפסד ולא ברווח, ומי בעצם מצפה שישלמו לו עבור זאזן? כשקיבצתי נדבות בזמן חופשת-החורף יכולתי לאסוף מספיק כסף כדי לשלם את הביטוח הרפואי (כ 150 דולר בשנה) שכיסה 70% מהטיפולים הרפואיים, אך לא מספיק כדי לכסות את התשלומים לביטוח הלאומי (כ 120 דולר בחודש), שהבטיחו חיסכון לגיל זקנה. אבל האין עוני דרך חיים לנזיר זן, וכיצד נדאג לעת זקנה אם עלינו לתרגל כאילו נמות היום?
כיום כאב המנזר של אנטאיז'י, אני עדיין נטול הכנסה משל עצמי, ונקודת המבט שלי השתנתה: כעת עלי לדאוג לאשתי ולבתי, כיצד אוכל לפרנס אותן? כאוסואי יכולתי למצוא זמן לקיבוץ נדבות בזמן החורף, אבל כעת מישהו צריך לטפל במקדש – מה שמותיר מעט מאד זמן לקיבוץ-נדבות לצרכים אישיים. כאוסואי מברשת-שיניים ותחתונים היוו רכוש מספיק עבורי, אבל ילד גדל זקוק ליותר. מה יקרה כשתלך לבית-הספר, מה יקרה כשתלך לאוניברסיטה, מה יקרה כשאמות? אם אתחיל לחשוב בצורה כזו, יהיה זה בלתי אפשרי עבורי להכיר בכך שיש לי מספיק במה שהחיים מציעים לי ברגע זה. גם לו היה מישהו נותן לי מיליון דולר עדיין הייתי דואג לעתיד, דואג מאינפלציה, דואג מגנבים… לעולם לא יהיה לי מספיק. כמה ילדותי!

עלי לזכור מדוע אני פה: תרגול למבוגרים. אני החלטתי להיות נזיר ולתרגל באנטאיז'י, אני הסכמתי להפוך להיות אב-המקדש ואני התחתנתי והבאתי ילד מרצוני. על מה יש לי להתלונן? גם ללא כסף, לי ולכל אחד-אחר באנטאיז'י יש אויר לנשום, מים לשתות ומגוון ירקות שצומחים בגינה למאכל. למרות שהיבול היה גרוע השנה, טרם שמעתי שמישהו באנטאיז'י גווע ברעב. דוגן זנז'י אומר שעלייך להיות עני כדי לתרגל את הדרך, כיצד אוכל אם-כן לבקש לי חיים טובים מאלה?

עוני כמובן אינו מכוון רק למיעוט ברכוש. בראש ובראשונה מדובר בטוהר התודעה. הרושי סאוואקי אומר:
"אם כוס המים שבתודעתך מלאה היא תעלה על גדותיה אם תקבל עוד. עלייך לרוקן את כוס המים הזו – זאת אומרת להשליך את רעיונותייך האישיים ואת היקשרויות האגו שלך. רק כך יש ביכולתך לפתח את הגישה שתאפשר לך להקשיב ולקבל את כל מה שהמורה האמתי שלך מציע לך."
תרגול למבוגרים מתחיל בזניחת האגו שלנו. ללא גישה זו לעולם לא נשיג מה שאנחנו רוצים, כיון שאין ביכולתנו להקשיב, אין ביכולתנו לקבל את התורה, ואין ביכולתנו לראות את ההנחיות, אנחנו לא מבססים אמונה בזאזן, ולאחר מספר שנים של "תרגול" אנחנו נוכחים לדעת שאנחנו מבזבזים את זמננו – ואנחנו מאשימים אחרים או את הזאזן, מבלי שאנחנו רואים שזו רק "כוס המים שבתודעתנו" שעולה על גדותיה ברעיונות שמרכזם האגו. "יותר-מדי" זו הסיבה שבשלה אנחנו לא מקבלים מספיק. כדי למצוא סיפוק אמתי למבוגרים, אנחנו לא זקוקים ליותר – עלינו להפסיד יותר, עלינו לוותר על עצמנו.

אולי זה מספיק לכם, ובכל זאת אני רוצה להמשיך ולחקור מעט את עולם המבוגרים גם בחודש הבא.

5. יותר מדי זה לא מספיק?! / מוהו נולקה was last modified: ינואר 13th, 2017 by מוהו נולקה

6 thoughts on “5. יותר מדי זה לא מספיק?! / מוהו נולקה

  1. סבסטיאן הי,
    תודה על תרגום ופרסום המאמר, יצא לי לקרוא את המאמר שנושאו מתאים לענייני הפרטיים בתקופה זו, הנושא לא חדש לי אבל מאד מחזק נוכח ההתלבטות הקשורה לדאגה לעתיד יקיריי מול רצון עז להשתחרר מהפחד שהוא רק היקשרות שלי לדמיוני שמושפע מנורמות חברתיות.
    תודה ומאחלת לך כוחות לתרגום הבא .
    עדה

    1. שלום עדה.
      אני מתנצל על התגובה המאוחרת אני פשוט לא בארץ.
      אני שמח לשמוע שאת מוצאת את הדברים של מוהו אקטואלים עבורך. אני מאחל לך שתצליחי למצוא את האיזון הנכון. אני יודע שאני כרגע לא מרגיש שאני מצליח. אני בטוח שזו התלבטות לא פשוטה לכל בעל משפחה.
      בברכה
      סבסטיאן

  2. תודה. קראתי את התרגום שלך בפעם השנייה ונדמה לי שהמאמר הוא קואן בעצמו. כלומר רגע הדאגה והמחשבה ולא חשוב מה, על העתיד, הילד, חשבון החשמל, החמסין שבחוץ, הוא מעיין "חסם" של ראיית המציאות כפי שהיא. כלומר בנקודת המפגש בין הדאגה לעתיד והרצון להשיג עוד ועוד לבין הההכרה של המציאת כפי שהיא מתנהלת ברגע זה ממש – שם, בדיוק שם, במפגש הזה קיים רגע של התעוררות.
    הדאגה להווה, ליום הזה היא הדאגה האמיתית לעתיד שנוצר כעת. ילדינו יגדלו, יצמחו, יפרחו ויעסקו במה שליבם יכוון אותם אליו – בדיוק כמונו 🙂

    1. שלום.
      אני מתנצל על התגובה המאוחרת, פשוט לא הייתי בארץ.

      אני חושב שכל מתרגל של הדרך הבודהיסטית שיש לו משפחה מגיע בסופו של דבר לנקודה שבה הוא צריך לשאול את עצמו איפה הוא עומד בציר שבין בעל-משפחה שיש לו דאגות וחובות למשפחתו לבין הנזיר חסר-הבית. השאלות והתשובות הן לא כל-כך פשוטות, הנה כמה לדוגמה:
      האם אתה עושה ביטוח חיים או לא? אם ילדיך קטנים ותלך לעולמך מי יכלכל אותם?
      האם אתה מפריש כספים לפנסיה או לא? אם לא האם תהיה נטל על ילדיך כשתזדקן?
      האם אתה עושה ביטוח בריאות לך ולמשפחתך או לא? האם צריך לרכוש ביטוח לתרופות שאינן בסל הבריאות או לא?
      האם אתה עושה ביטוח אבדן כושר עבודה או לא? אם לא תוכל לעבוד מי יכלכל את ילדיך?
      האם אתה מנסה להתקדם בעבודה ולהתבסס כלכלית או לא?
      האם לרכוש בית או לא?
      ונאמר שילדיך בגרו, האם זה הזמן לעזוב את בן/בת הזוג ולפרוש למנזר? האם החובה למשפחתינו מסתיימת כשילדינו הגיעו לגיל 18 או 21?
      את התשובות לשאלות האלה צריך כל אחד מעצמנו למצוא בעצמו.

      אני לא חושב שהתשובה שמשתמעת מדבריו של מוהו או מדבריך נכונה לכולנו בכל רגע של חיינו. החובה שלנו כלפיי ילדינו ובני הזוג שלנו היא לא רק חובה אישית שאינה נוגעת לאיש מלבדם. האופן שבו אנחנו נגדל את ילדינו ישפיע עליהם באופן ישיר אבל דרכם על עולם ומלואו. ואם נחליט שפשוט הגיע הזמן לקום וללכת כמו שעשה הבודהה, אלא אם כן נהיה לבודהה בעצמנו ייתכן שרק נרחיק אנשים מהדהרמה.

      אז אתה בהחלט צודק במובנים מסויימים. החיים הם הקואן שלנו ועלינו לפתור אותו כל אחד בדרכו כל יום מחדש. דרך הבודהה היא המפתח למיסתורין הזה.

      בברכה
      סבסטיאן

להגיב על הדס לבטל

האימייל לא יוצג באתר.