למן היום בו התחלתי לתרגל זן אנשים שואלים אותי מה זה אומר? העובדה שאנשים שמעולם לא שמעו על זן שואלים זאת אינה מפתיעה. אבל במהלך החודשים האחרונים הופתעתי לגלות שיש אנשים שמתרגלים זן וביניהם אפילו נזירים, שאין להם מושג מהו התרגול הזה.

בעולם המערבי זן מתקשר בתודעתם של אנשים רבים לעולם הניו-איג', לנגני מוזיקה ניידים ולספרים בסגנון "זן ועסקים", "זן וסקס" או "זן ואסתטיקה" – בסופו של דבר בעולם המערבי שלנו בו אנחנו מחפשים תמיד אחר התועלת שבדברים מדובר תמיד בזן ועוד משהו. מיותר אולי לציין שמקריאת ספרים כאלה או מהאזנה ללהיט האחרון של בריטני ספירס בנגן המוזיקה הזני החדש שלנו לא ניתן לדעת מהו זן. (גם לא מהאזנה ללאונרד כהן)

יש אנשים ששמעו על זן והם יודעים שיש סוגים שונים של זן שנקראים בשמות שונים. יש זן סיני, זן יפני, זן קוריאני, זן ויאטנמי, זן סוטו וזן רינזאי ובטח יש עוד זנים של זן שאני אפילו לא מכיר והם מכירים. אפילו אושו טען שהוא מלמד זן. אני בטוח שיש עניין אקדמי מסוים בהבדלים בין ה"זנים" השונים. אני לא אכנס אליהם. אותי מעניין לדבר על התרגול שלי. מהו הזן שאני מתרגל מבלי לתת לו שם?

אז מה זאת אומרת לתרגל זן? ראשית יש להבין שזן הוא בודהיזם. לא סוג של בודהיזם אלא בודהיזם. אין זה אומר שאין מסורות אחרות שגם הן בודהיזם. אז מה זה אומר ש"זן הוא בודהיזם?" המשמעות המידית היא שזן הוא דת שמאפשרת לכל מי שמתרגל אותה להשתחרר מכבלי הסבל. במשפט האחרון יש שלוש מילות מפתח: "דת", "לכל" ו"להשתחרר". הזן הוא דת אוניברסלית שמאפשרת לכל המתרגלים אותה גאולה בחיים האלה. יכול להיות שהמילה "דת" מרתיעה אתכם. אם כן הניחו לה לעת עתה. אני אתמקד ראשית בצירוף המילים "להשתחרר מהסבל". מהו אותו סבל שמובטח לנו שחרור ממנו?

החיים שלנו הם כולם אי-נחת. אנחנו מוצאים את עצמנו לעתים קרובות לא מסופקים מחיינו. תרים תדיר אחר הדבר הבא שאנחנו מקווים שיגרום לנו אושר רק בשביל לגלות שהאושר הזה חולף מהר, ושוב יש דבר אחר להשיג. אנחנו, לעתים קרובות, מוצאים את עצמנו מתאמצים להימנע מדברים שאנחנו תופסים כגורמים לנו סבל או אי-נחת. אבל גם אם נמנענו מדבר אחד תמיד ישנו דבר נוסף להימנע ממנו. כשאנחנו נתקלים בדברים שאינם בשליטתנו אנחנו נתקפים בתחושת חוסר אונים ונראה לנו שאין מוצא. אנחנו קמים בוקר אחד ומגלים שאנחנו מותשים מהחיים. אנחנו יודעים שאנחנו עתידים למות ושאהובינו עתידים למות. וזה גורם לנו סבל. בכל פגישה משמחת טמון זרע הפרידה ולכן השמחה מהולה בסבל. אנחנו דואגים לגבי העתיד שטרם הגיע ומצטערים על העבר שכבר חלף. גם זהו סבל. על-אף שאנחנו מנסים להתעלם מכך אנחנו יכולים לראות בבירור, שאין בעולמנו דבר שהוא קבוע, הכל משתנה. עלומינו עתידים לחלוף. ההיווכחות הזו גורמת לנו סבל. הזן מציע לנו לראות בסבל הזה את זרע השחרור ממנו.

כעת שאלו את עצמכם, "האם סבלתי מספיק?"

כיצד אם כן אנחנו יכולים להשתחרר? לשם כך לימד אותנו הבודהה שקיאמוני את הדרך הנאצלת כפולת השמונה. הדרך הנאצלת כפולת השמונה היא הדרך לשחרור ובו בזמן היא השחרור עצמו. הדרך הנאצלת כפולת השמונה היא התעוררות השלמה של הבודהה. לכן דוגן זנז'י חוזר מדגיש שוב ושוב שהתרגול וההגשמה (של הדרך) הם אחד. אני אחזור לנקודה הזו בהמשך. אז מה היא בעצם הדרך הנאצלת כפולת השמונה?

הדרך הנאצלת כפולת השמונה מורכבת מתרגול בו זמני של שמונה הנקודות הבאות: התבוננות נכונה, התכוונות נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, מחייה נכונה, מאמץ נכון, שימת-לב נכונה, ריכוז נכון. הנקודות האלה מחולקות לשלוש קבוצות. השתיים הראשונות הן חכמה (פראג'נה), שלוש העוקבות הן מוסר (סילה) ושלוש האחרונות הן פיתוח-התודעה (סמאדהי). חשוב להבחין שהמילה "נכון" היא המפתח. עלינו לחיות חיים של חכמה נכונה, מוסר נכון ופיתוח-תודעה נכון. מהו ה"נכון" הזה?

החכמה הנכונה היא התבוננות בעולם כפי שהוא והתבוננות בסבל כפי שהוא. כלומר לראות נכוחה שהחיים שלנו הם סבל, ושיש מקור לסבל הזה. כבר ראינו כיצד החיים שלנו הם סבל אבל זה לא מספיק. כעת עלייך להתנתק מהדיון התיאורטי בסבל ולראות כיצד האמת הזו על הסבל מתייחסת לחיים שלך, ולשאול את עצמך בכנות, "האם סבלתי מספיק? והאם אני רוצה לשים לסבל הזה קץ?"

אם בחנו לעומק את האמת על הסבל אנחנו יכולים להיווכח שיש לסבל הזה מקור. מקור הסבל הוא האני שאינו יכול להיות מרוצה במצבו הנוכחי. האני שתמיד מחפש אחר סיפוק במקום אחר. אבל בתובנה הזו כשאנו בוחנים אותה לעומק כבר נמצאים זרעי השחרור.

כיצד אנחנו מתבוננים בעולם כפי שהוא? אנחנו רואים נכוחה שהכל זמני וחולף. אנחנו רואים נכוחה שאין לנו יכולת לראות את העולם כפי שהוא באמת. שתודעתנו וגופינו פועלים כך שתמיד אנחנו רואים רק את נקודת המבט שלנו שמושפעת באופן מוחלט מהרעיונות שלנו, דעות הקדומות שלנו, הרגשות שלנו והחושים שלנו. אנחנו רואים נכוחה שאין דבר בעולם כולו שמתקיים ללא סיבה ושאין דבר בעולם שהוא סיבת עצמו. שהכל קשור זה בזה ושגם קיומנו הוא תולדה של אין ספור סיבות, ושבכל רגע ורגע אנחנו קיימים בשל אין-ספור סיבות, ושאין-ספור דברים קיימים כתוצאה מקיומנו שלנו. אנחנו מתבוננים בגוף שלנו ורואים שהוא עתיד להזדקן ולחלוף. אנחנו מתבוננים במושג האני שלנו ומגלים שאין לו בסיס בשום מקום בגוף ובשום מקום מחוץ לגוף. שהאני שלנו הוא לא יותר ממחשבה שהיא תוצאת מחשבה שהיא תוצאת מחשבה שהיא תוצאת מחשבה. או מתחושה שהיא תוצאת מחשבה או מתחושה שהיא תוצאת המפגש בין אברי החישה שלנו לעולם. האני הזה לא קבוע ומוצק. גם הוא משתנה מרגע לרגע. מי שהיינו אך לפני שנייה, דקה, יום, שבוע, חודש, שנה, עשר שנים, כשנולדנו אינו מי שאנחנו עכשיו ומי שנהיה בעוד שנייה, דקה, יום, שבוע, חודש, שנה, עשר שנים, כשנמות. אבל האני הזה גם לא שונה. גם האני הזה על כל מחשבותיו אינו אלא רשת של סיבות ותוצאות עד אין-קץ. הגוף והתודעה שלנו אינם נפרדים. הם המים ששתינו, האוכל שאכלנו, האוויר שאנחנו נושמים וכל העולם כולו. לראות שבגופנו מתגשם העולם כולו אבל שגופנו אינו העולם כולו.

כאשר אנחנו מתבוננים בעולם ובסבל כך, עולה בנו ההתכוונות הנכונה אותה יש לטפח. ההתכוונות הנכונה היא לשכוח את האני בכל מעשינו. לכוון את כל מעשינו למען הזולת והעולם כולו היא ההתכוונות הנכונה. לכן התרגול שלנו הוא לשכוח את האני. אנשים טועים לחשוב ששכחת האני פירושה ויתור על האגו. שכחת האני פירושה ויתור על האגואיזם. כאשר אנחנו מוותרים על האגואיזם אנחנו מאפשרים לעצמי האמתי שלנו לפעול דרך האני. אני ארחיב בנקודה החשובה הזו בהמשך. זוהי החכמה הנכונה.

המוסר הנכון הוא הפעולה הנעשית מתוך שכחת האני.

דיבור נכון הוא הדיבור שבו השומע חשוב מהמשמיע. דיבור שמתכוון כל-כולו לשמש ככלי בידי השומע ולא ככלי בידי המשמיע.

פעולה נכונה היא הפעולה שמכוונת כלפי בודהה. פעולה שבה אנחנו שמים באופן מוחלט את טובת האחר לפני טובתנו היא פעולה שמכוונת כלפי בודהה. יש לשים לב שבבודהיזם בניגוד למחשבה המערבית גם מחשבה היא פעולה. בעצם אין שום פעילות של הגוף והתודעה שהיא ניטרלית. כל מחשבה או מעשה ללא הבדל מכוונים אותנו כלפי בודהה או הרחק ממנו. ההתכוונות כלפי בודהה היא ההתעוררות והשחרור.

מחייה נכונה. הבודהה הגדיר מספר קריטריונים למחייה נכונה ואף סיפק מספר דוגמאות ספציפיות. אני לא אפרט את הדוגמאות האלה אלא אנסה להסביר את הכוונה העומדת מאחוריהן. מחייה נכונה היא זו המאפשרת לנו להתקיים מבלי לפגוע בישויות חשות אחרות. לא לפגוע בישויות חשות אחרות פירושו לא לפגוע בחייהן, רווחתן או סיכוייהן להתעורר. מתוך הקריטריון הזה ניתן להבין דוגמאות ספציפיות שנתן הבודהה כמו לא לסחור בנשק או משקאות משכרים (היום היינו מוסיפים ודאי גם סמים), לא לעסוק בתעשיית הבשר (ציד, קצבות וכו'). זן הוא דת למבוגרים. ככזו לא נמצא בזן חוקים כמו "אל תהיה קצב." לכל אחד מאיתנו האחריות המוחלטת והסופית לחייו. עלייך להחליט בכנות עבור עצמך. שאלו את עצמכם  האם באופן שבו אתם חיים את חייכם אתם משתמשים באחר ככלי. במושג אחר אני לא מתכוון רק לבני-אדם כי אם לכל הישויות החשות ובמובנים רבים לכל העולם.

אנחנו יכולים לראות שהמוסר הנכון הוא לא מוסר של חוקים ומצוות כי אם מוסר אישי שבו אנחנו צריכים לענות בכנות על השאלה, "האם בפעולה שלי אני מוותר על האני שלי, על האגואיזם שלי?"

כיצד מפתחים נכון את התודעה?

מאמץ נכון הוא המאמץ לכוון את כל-כולנו אל עבר הבודהה.

שימת לב נכונה היא שימת לב בה האני נשכח ואנחנו פותחים את עצמנו באופן מלא לכל העולם הסובב אותנו. לדוגמה אם בעת שטיפת כלים נשכח האני אז שוב אין אנו משתמשים במים וסבון לשטוף כלים אלא אנחנו הופכים לכלי בידי המים והסבון שבאמצעותנו שוטפים כלים, ואנחנו הופכים גם לכלים שנשטפים בידי הכלים המים והסבון. שימת-לב נכונה שומעת את צעדינו בזמן שאנחנו הולכים מבלי לומר אלו הם צעדי.

ריכוז נכון הוא שחרור האני בשימת-לב נכונה.

או אם לומר את אותם דברים בצורה אחרת:

מאמץ נכון הוא העדר מאמץ.
שימת-לב נכונה היא העדר תשומת-לב.
ריכוז נכון הוא העדר ריכוז.
ולחלופין:
מאמץ נכון הוא להתכוון כלפי בודהה בכל ישותנו.
שימת-לב נכונה היא שכחת האני ברגע.
ריכוז נכון הוא פשוט לשבת – זאזן.

כעת לאחר שהבנו שבעצם הדרך הנאצלת כפולת השמונה היא שכחת האני, אני רוצה לחזור למשפט: "שכחת האני היא ויתור על האגואיזם. כאשר אנחנו מוותרים על האגואיזם אנחנו מאפשרים לעצמי האמתי שלנו לפעול דרך האני."

האני שלנו הוא תולדה של חיים של התניות. כאשר אנחנו מפשיטים את האני הזה מכל העדפותיו, דעותיו, רעיונותיו. אנחנו מגלים את העצמי שלנו. את העצמי שמניע אותנו. העצמי הזה לא שוכן באיזשהו מקום מיוחד, הוא לא צביר תאים במוח או אבר בגוף. העצמי הזה גם אינו מן נפש ששוכנת בתוך הגוף או נפש ששוכנת מחוץ לגוף. העצמי הזה הוא פשוט אנחנו ברגע שאנחנו מוותרים על האני. העצמי הזה הוא ההתעוררות של הבודהה. הוא בסיס התודעה שלנו והוא בסיס הקיום של התופעות כולן. הוא לא נצחי אבל גם לא ייעלם כשנמות. אנשים טועים לחשוב שאנחנו נולדים אל העולם וכשאנחנו מתים אנחנו יוצאים ממנו. אבל האמת פשוטה הרבה יותר. כשאנחנו נולדים העולם נולד איתנו וכשאנחנו מתים העולם מת איתנו. לי יש את העולם שלי ולך יש את העולם שלך, אבל בעולם שלי אתה חשוב כמו העולם כולו ובעולם שלך אני חשוב כמו העולם כולו. העצמי שלנו אינו שונה מהעולם אבל הוא לא העולם. בסיס הקיום שלנו, בסיס התודעה שלנו הוא לא שניים הוא אחד. לכן זו תהיה טעות חמורה וכפירה בעיקר לחשוב שכיון שהעולם נולד ומת איתנו אין עולם אלא בנו.

כאשר אנחנו שוכחים את האני העצמי חופשי לפעול והפעולה היא הפעולה של בודהה. כאשר העצמי פועל האני לא יודע על כך. כאשר העצמי לא פועל האני קוטף את פירות פעולתו. כך כיוון שהתרגול וההגשמה (של הדרך) הם אחד שאינו נפרד אם אנחנו מתרגלים מתוך שכחת האני (קרי, מבלי לצפות לתוצאה עבור האני) העצמי פועל והאני משתחרר.

לאחר שקראתם עד כאן אולי אתם חושבים שהבנתם משהו. כל כוונתי בטקסט הזה היא להציג את התרגול הזה שהוא הדרך לשחרור והשחרור עצמו. לא ניתן להבין כהלכה את שכתבתי כאן רק מקריאה ללא תרגול. לו ניתן היה להתעורר על ידי קריאה בלבד האקדמיה הייתה מלאה בבודהות.

ההבנה השלמה היא תולדה של תרגול ושל מחשבה. קריאה בלבד משולה לאדם הגווע ברעב, שמצפה לשבוע מקריאת מתכון. או לחולה שמצפה להבריא מקריאת המרשם. אם ברצונך להשתחרר מהסבל עלייך לתרגל את דרך השחרור מהסבל.

אז מה לעשות הלכה למעשה? כל שיש לעשות הוא רק לשבת. הישיבה נקראת זאזן. על מה שיכול לעשות מי שבשל מגבלות גופניות אינו יכול לשבת אני אכתוב בפעם אחרת.

בפוקאנזאזנגי דוגן כותב כך:

"על-אף שהאיש מחורשת ג'אוואנה [שאקיאמוני] היה חכם מלידה, ניכרות בו שש שנים של ישיבה זקופה; וגם במקרה של האיש משאולין [בודהידהרמה] שמסר את חותם-התודעה מהודו, נשמעת עד היום תהילת תשע השנים בהן ישב והוא פונה לקיר. אם החכמים מקדם נהגו כך, כיצד יכולים אנו כיום שלא להתמיד בדרכם?

על-כן הניחו לתרגילים של השכל, הפסיקו לחקור מילים ולרדוף אחר אותיות, לימדו כיצד לבצע צעד לאחור שיפנה את האור אל העצמי.גופכם ותודעתכם ישילו עצמם מעצמם ופניכם המקוריות יתגלו. אם ברצונכם להשיג את הממשות החלו לתרגל את הממשות, עכשיו.

לתרגול זן מתאים חדר שקט. איכלו ושתו במתינות. הניחו לכל מחייבות והשעו כל עיסוק. מבלי לחשוב על טוב, מבלי לחשוב על רע. על תעסקו בנכון ובשגוי; עצרו את התנועה המתמדת של השכל; ותרו על מדידה באמצעות מחשבות, רעיונות והשקפות; אל תתכננו להיות לבודהה. כיצד ניתן לצמצם זאת לישיבה או לשכיבה?

במקום הישיבה פרשו מחצלת ועליה הניחו כרית. שבו בתנוחת הלוטוס או בתנוחת חצי הלוטוס. בתנוחת הלוטוס הניחו את רגל ימין על ירך שמאל ואת רגל שמאל על ירך ימין. בתנוחת חצי הלוטוס פשוט הניחו את רגל שמאל על ירך ימין. קשרו את גלימותיכם בחופשיות וסדרו אותן בקפידה. כעת הניחו את יד ימין על רגל שמאל ואת יד שמאל בכף יד ימין כשהאגודלים נוגעים זה בזה בקצותיהם. ישרו את גופכם ושבו זקוף מבלי לנטות ימינה, שמאלה קדימה או אחורה. ישרו את האוזניים עם הכתפיים ואת האף ישרו עם הטבור. הניחו את הלשון כנגד החלק הקדמי של החך כשהפה סגור והשיניים והשפתיים נוגעים אלו באלו. שימרו על העיניים פקוחות תמיד ונשמו בעדינות דרך האף. לאחר שהתקנתם את תנוחתכם שאפו פעם אחת ונשפו את כל האוויר במלואו. הניעו את גופכם בעדינות ימינה ושמאלה עד שתקבעו אותו ללא תזוזה. חישבו על לא לחשוב. לא לחשוב – איזו מן מחשבה היא זו? חופשי מחשיבה. זוהי האומנות שביסוד הזאזן.

הזאזן הזה אינו שיטת מדיטציה. זהו רק שער הדהרמה לשלווה ושמחה, זהו התרגול וההגשמה של ההתעוררות כולה."

חופש מחשיבה הוא שכחת האני. התנוחה חשובה כיון שהגוף והתודעה אינם נפרדים. כאשר התנוחה מאוזנת, הגוף מאוזן והתודעה מאוזנת.

איך מתבצע שחרור המחשבות? חשוב מאד לא להתאמץ. אסור לנסות ולהלחם במחשבות על ידי זה שאנחנו מנסים לאסור על עצמנו לחשוב. יש לנו מוח בריא אז הוא חושב. זה התפקיד של המוח. אנחנו לא מטרידים את עצמנו לגבי הקיבה כשהיא מפרישה את מיציה ואל לנו להטריד את עצמנו בהפרשות של המוח. השחרור של המחשבה מתבצע ברגע בו אנחנו מבחינים בה פשוט על ידי חזרה אל התנוחה, אל הישיבה. זה הפירוש של רק לשבת. סאוואקי רושי אומר שעלינו למצוא את שלוות התודעה בתוך התודעה הסוערת.

הישיבה הזו לא תמיד קלה. לפעמים היא כואבת, לפעמים תודעתנו מאד סוערת, לפעמים אנחנו נרדמים. כל הדברים האלה הם חלק מהישיבה. אל לנו להלחם בהם ואל לנו להיכנע להם. אנחנו צריכים לקבל אותם ככאן והעכשיו של הישיבה. זוהי דרך האמצע. להבחין בהם ולשחרר אותם.

אם אתם לא יכולים לשבת בתנוחת הלוטוס המלא או בתנוחת חצי הלוטוס אפשר גם לשבת על כיסא. יש גם תנוחות אחרות שאפשר לנסות. אם אתם לא יכולים לשים דווקא את רגל שמאל על ימין אפשר גם לשים את רגל ימין על שמאל. חשוב מאד לשמור על גב ישר, על מיקום הראש והידיים ועל הנשימה. תנוחת הלוטוס המלא היא היציבה ביותר וזו שקל בה ביותר לעשות זאת. אם החדר שיש לכם לא מאד שקט, שבו בתוך הרעש. אם מאד חם שבו עם החום, אם מאד קר שבו עם הקור. אל תחפשו לכם תירוצים. אל תשבו כשאתם מאד עייפים. אני אכתוב על המכניקה של הישיבה במועד אחר.

אני ממליץ לשבת כל יום. אין זמן שהוא קצר מדי אבל אני ממליץ על ישיבה באורך חצי שעה. אם אתם יכולים שבו פעמיים ביום. בבוקר ובערב. אם לא שבו מתי שאתם יכולים כמה זמן שאתם יכולים. הייתי ממליץ להפוך זאת לחלק משגרת היום.

כאשר אתם לא יושבים פשוט חיו את חייכם בכנות כשאתם בוחנים את מעשיכם לאור הדרך הנאצלת כפולת השמונה ובו בזמן שוכחים את הדרך הנאצלת כפולת השמונה.

הייתי רוצה לדבר כעת על המילה "דת". רובנו רגילים לקשר את המילה עם אלוהים ועם ממסד. בבודהיזם אין אלוהים. לאדם אחריות עליונה וסופית על עצמו ועל כל העולם שאינו שונה ממנו. בזן יש מספר מסורות ולכל מסורת את הממסד שלה. אבל בסופו של דבר לממסד יש חשיבות רק אם בכוונתך להיות כהן במסורת מסוימת. עבורי וגם, כך נדמה לי, עבורך אין צורך בממסד. הזן הוא הדת הפרטית שלי. אני מתרגל יום-יום, שעה-שעה, שנייה-שנייה, נשימה-נשימה את הדת הזו שהיא לא שונה מהחיים עצמם.

עבור האדם הפרימיטיבי המסתורין היה גדול כל-כך שלכל רגע בחיים הייתה משמעות דתית. עם השנים איבדנו זאת. הזן מאפשר לנו לשוב לחיים שבהם לכל רגע יש משמעות דתית שכן הזן הוא החיים עצמם.

הזן הוא דת אוניברסלית. אין בו מעמדות. התרגול של המתחיל שווה ערך לתרגול של הוותיק. התרגול של גבר שווה ערך לתרגול של אשה והתרגול של יפני שווה ערך לתרגול של ישראלי. זה הזן שלימדו אותנו בודהה אחר בודהה משקיאמוני, דרך בודהידהרמה, המשך הואיקו (אקה), בהואיננג (אנו), רואיז'ינג (ניוג'ו), בדוגן זנז'י, בסאוואקי רושי ובאוצ'יאמה רושי. כולם יכולים להינצל.