הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

בבודהיזם יש עשרה ציוויים הנקראים "עשרת האיסורים הגדולים". נאמר שנזיר שיעבור על אחד מהאיסורים האלה ימצא עצמו ישר בגיהינום. עשרת הציוויים מתחילים בציווי לא ליטול חיים והם כוללים גם את הציווי לא לדבר אודות השגיאות של הזולת, הציווי לא להכפיש את הבודהה, הדהרמה והסנגהה (שזה כולל כל נזיר בודהיסטי ולא משנה כמה התרגול שלו גרוע), את הציווי לא לשבח את עצמך ובו בזמן לדבר סרה בזולת ואת הציווי לא לשקר, שמשמעותו לא לדבר כלל כשאתה שקוע במחשבות שווא. במשך השנה האחרונה הפרתי לכל הפחות את ארבעת האיסורים האלה מתוך העשרה באמצעות מה שכתבתי "בתרגול למבוגרים". עלי להכין עצמי לחיים בגיהינום…

מדוע אם כן אני מפר את הציוויים על-אף שעלי לדעת של כדאי לעשות כן? הסיבה שאני מותח ביקורת על אח הדהרמה הוותיק ממני (שזה משהו שלא נכון לעשותו) היא שהקשיים שלו בתרגול שיקאנטזה הם קשיים שכולנו ניתקל בהם במוקדם או במאוחר, הוא פשוט מביע את הקשיים האלה באופן ברור שמסייע לנו להבין את הקשיים שלנו עצמנו. לדאבוני הוא לא הצליח ליישב את הקשיים האלו, אבל אם לא ניזהר, נמצא עצמנו מאשימים אחרים במר גורלנו. הדבר נכון כמובן גם עבורי, ואני מקווה להצליח לדבר על הקשיים שלי ועל האופן בו התגברתי עליהם בחודשים הקרובים.

על כל פנים, עד שלא נפתור את הבעיות האלה לא ניגאל. גם אם ניוולד מחדש בגן-עדן נהיה אומללים ומשועממים ("יש להקה בגן-עדן, הם מנגנים את השיר האהוב עליי, הם מנגנים אותו שוב ושוב מבוקר עד ליל…" – הראשים המדברים). מצד שני, אם ניתן לפתור את הבעיות האלה, אם ביכולתי לסייע ולו לאדם אחד למצוא יציבות ובטחון בתרגול של פשוט לשבת, אז אני והאדם הזה נמצא מנוחה אפילו בגיהינום. על-כן אני אמשיך להעיר ולבקר את האופן בו עלינו להתמודד עם תרגול הזאזן שלנו.

הביקורת שהעברתי בחודשים האחרונים אינה חדשה לוותיקים ממני. לא רק זאת, אותו אח דהרמה עליו אני ממשיך ומתלונן כתב את הדברים הבאים בשנתו הראשונה באנטאיז'י:

"אני מתחיל להתנהג כאילו 'הבנתי' דבר מה בימים אלו… האם שכחתי את הרצון המקורי שלי לתרגל את הדרך בגופי ולא בשכלי? אני מתחיל להירגע כאן באנטאיז'י, מבלי ששמתי לב זה כאילו אני כאן בחופשה. אנטאיז'י אינו בית-ספר. גם אם מישהו מקבל כאן מטלה, מוטל עליו לפתור אותה בעצמו. על כל אחד מאיתנו לחפש בעצמו, לחדור בעצמו. אף אחד לא ילמד אותך כאן. השאלות אם כן הן: עד כמה ובאיזה אופן תקיש בדלת שברצונך שתפתח? אמא שלי אמרה לי שפרשתי לחיי נוחות כאן… האם זה באמת בסדר שאני חושב על זאזן כעל זמן לתנומה, בו בזמן שבודהידהרמה ישב תשע שנים כשהוא פונה לקיר בנותנו לנו דוגמה למאמץ הנדרש? נדמה כאילו איני מבין כלל את היות חיי בני חלוף. איך ייתכן שאבזבז את חיי כאן באנטאיז'י כשאני נעדר מן הרגע הנוכחי? עלי לשאול את עצמי שוב ושוב: האין אתה פורש לחיי נוחות כאן? השאלה שעליי להתמודד איתה, היא מה אני בעצם עושה כאן באנטאיז'י, שהוא מקום לתרגול שיקאנטזה? האם באמת ברור לי מה אני עושה? זו המשמעות של הצמחת תודעת הבודהי והחזרה לזאזן מאה-אלף פעמים. זו המשמעות של 'התעוררות'. הכל נכלל בישיבה. מדוע? כיון שבאתי לכאן ללמוד את דרך הבודהה…"

פחות או יותר כל מה שאמרתי "בתרגול למבוגרים" נכלל במילים האלה של אח הדהרמה שלי. איך לדפוק על דלת הזאזן? אם זו השאלה שמנחה את התרגול שלך, אין סיכוי שתאבד את הדרך. אז איך התפתח התרגול של אח הדהרמה שלי בשלוש השנים טרם הגעתי לאנטאיז'י? לפני שאצטט ממה שכתב בספר השנה של אנטאיז'י מ 1990, אני רוצה להביא מובאה ארוכה למדי מדברים של נזיר אחר, שייתכן שתעזור להבין את האווירה באנטאיז'י באותה תקופה:

" א: ממשיך לרדת גשם… מתי הוא כבר יפסיק?!
ב: מדכא ממש. בגלל מזג-האוויר הזה התודעה שלי מעוותת לגמרי.
ג: הטייפון הזה גרם להרבה נזק. לא ככה? כל הסכר התמלא באדמה, אבנים ועצים שנפלו. אני שמח שסוף-סוף חפרנו את הכל החוצה – היה רגע שדאגתי שלא יהיו לנו יותר מי שתייה לעולם. לפחות עכשיו יש לנו מים לשתות וימי "מקלחת הבוץ" חלפו להם.
ב: אתה בטוח? בפעם הקודמת שניקינו את הסכר יום למחרת הוא התמלא שוב באדמה, אתה לא זוכר?
ד: כן זה היה משהו! אני מתאר לעצמי שזו רק עוד דוגמה לאמת שדברים לא תמיד עולים בידך – אלא אם כן מדובר בבוץ ואדמה! לפני הטייפון חזירי-הבר אכלו את כל תפוחי האדמה המתוקים, ממש כמו בשנה שעברה. כל התכניות שהיו לנו נמחקו. התכניות לגבי האורז, הירקות, הפרה…
ג: זה אומר שכל התופעות עולות ונעלמות ללא קשר לאגו שלנו. זהו שיעור אודות חוסר הקביעות האוניברסלי.
ב: כשאני שומע אותך מדבר אני תוהה איזה מן תרגול נשגב אתה עושה כאן באנטאיז'י?
ה: השקענו כל-כך הרבה זמן ומאמץ בניכוש שדות האורז בתקווה שתהיה לנו פחות עבודה שנה הבאה. אבל עכשיו שנשטפו בגשמים נצטרך להתחיל מאפס בשנה הבאה. שדות האורז נראים כמו הקניון הגדול…
א: ומה יהיה על ירקות השנה. בגלל הגשם כל הירקות ושעועית האזוקי מתו – אפילו בכפר במורד ההר הם מתלוננים על הקציר.
ה: טוב, מה שאין לנו אין לנו – נצטרך להסתר עם מה שיש לנו. גם תכניות העבודה שלנו יצטרכו להשתנות: בדרך כלל אנחנו קוצרים את העשב בתקופה הזו אבל השנה לא יהיה לנו זמן. כיון שמכוניות לא יוכלו לעלות בהר, לא נוכל להביא את העצים שכרתנו בשביל החורף. נצטרך גם לסחוב על גבינו את כל האוכל והדלק שנצטרך במעלה ההר. זו הולכת להיות עבודה!
ג: כמה שלג יהיה לנו השנה? אני מקווה שלא הרבה.
ב: מי לעזאזל יודע? מוטב להתחיל להתכונן לחורף בקרוב… כבר מתחיל להיגמר הסאקה? מי שותה כל-כך הרבה? אל תשכחו לספק אלכוהול ואוכל.
ו: ראיתם את כתבת העיתון הזו על הכוחות-המזוינים? באמת הולכים לשלוח אותם למלחמת המפרץ? זה מסוכן!
ג: הדור הזה ביקר את הדור הקודם כיון שלא התנגד למלחמת-העולם השנייה, אבל בלי לשים לב הם עושים בדיוק אותו דבר. כיצד יתמודדו עם הביקורת של הדור הבא?
ה: תנו לי לראות…"

אפילו במצב כזה, בעוד שנדמה שכולם עסוקים בסביבתם ובייחוד במה יהיה להם לאכול באותו חורף, אח הדהרמה שלי כותב על הזאזן שלו באותו ספר-שנה:

" כשאני יושב כל מיני מחשבות אקראיות חודרות לראשי. אפילו מבלי שאשים לב, מחשבה ממלאת את ראשי ואז שוב נעלמת רק כדי שמחשבה אחרת תתפוס את מקומה. לרגע אני חושב אודות משהו כשאני לגמרי שקוע במחשבות שלי. אבל אז בטרם אשים לב אני שקוע בשינה עמוקה, התנוחה שלי התפוררה – וכאשר אני מתקן את התנוחה שלי ומנסה לחזור לזאזן – אני מיד מתחיל לחשוב שוב."

רבים נתקלים בבעיות האלו כאשר הם מתרגלים מעט לתרגול, נאמר אחרי שלוש או ארבע שנים. למרות שאתה מנסה בכל יכולתך נדמה שזה כמו לרוץ נגד הקיר מבלי יכולת לפרוץ אותו. בייחוד בזמנים שכולם מותשים מעבודה, קשה לתרגל זאזן כאילו ראשך עולה באש. אבל אם אתה מודע לכך, כמו שנדמה שאח הדהרמה שלי מודע לכך, יש בכל זאת אפשרות לפרוץ את הקיר.

שוב, אין מדוב באח הדהרמה שלי בלבד. תוך כדי כתיבת המאמר הזה אודות "תרגול למבוגרים" אני מרגיש שאני בעצמי לא מתקדם הרבה: אני חוזר על עצמי שוב ושוב ואני תוהה כמה זמן עוד יעבור עד שאצליח להגיע אל הנקודה של תרגול למבוגרים. ושוב עלי לבקש את סבלנותכם. יש לי התחושה שעלינו להקדיש תשומת לב רבה לבעיות האלו שקורות למתרגלים מנוסים, גם אם חוששני שאני מתחיל לשעמם אותכם. אני אמשיך לבחון את ספר-השנה של אנטאיז'י בחודש הבא.

שלום.

מצורף וידאו של הרצאה שנשא מוהו בהולנד בקיץ האחרון אודות עשר תמונות השור. ההרצאה באנגלית והיא מעט ארוכה (1:46) אבל כדאי לצפות בה.
בחלק הראשון של ההרצאה הוא מספר על הדרך שעשה עד שהגיע להיות אב המנזר באנטאיז'י.

עבור מי שלא מכיר בכלל את עשר התמונות האלה אני מצרף קישור למאמר בוויקיפדיה.

לפני מספר ימים ביקש ממני חבר לומר לו "מהו זן על רגל אחת". מייד עלתה בראשי התשובה שנתן דורין לקיואי, "להימנע מלעשות רע, לעשות כל מה שטוב"¹. קיואי לא הבין את התשובה וגם החבר שלי לא. הוא התבלבל שכן טוב ורע לתפיסתו הם סובייקטיביים. זה ודאי נכון עבור הטוב והרע בדמיוננו. אמרתי לו שמה שטוב הוא מה שמכוון אותנו לבודהה ומה שרע הוא זה מרחיק אותנו מבודהה. איזה גיבוב של שטויות. המשפט הזה רק גרם לו לשאול בצדק מהו בודהה. הנה שנינו מדשדשים עד צוואר במים עכורים. ואני הובלתי אותנו לשם. אז במקום לטבוע אמרתי לו שלהתכוונן כלפי בודהה פירושו לפעול למען הזולת באופן מלא כשאנחנו רואים רק את טובתו לנגד עינינו. אז הוא אמר, אההה – ואהבת לרעך כמוך. לא אמרתי – באהבת לרעך כמוך אתה לוקח את עצמך כקנה מידה, אתה חלק מהמשוואה. לא כך הדבר בבודהיזם. הוא לא הבין – איך אתה יודע מה טוב לאחר? הנה ניסיתי לומר מהו זן על רגל אחת ואנחנו עוד רגע  טובעים. אז אמרתי לו: כל מה שאמרתי לך הוא נכון כשלעצמו. אבל אם אתה שואל אותי המשמעות האמיתית של זן היא לא להפריע. הייה אתה עצמך במאת האחוזים ותן למי שרוצה לקחת מה שהוא רוצה. לראות את טובתו של הזולת היא לא למנוע ממנו דבר ולא לכפות עליו דבר.

זהו זן על רגל אחת – בכל היקום כולו לא להפריע ולו גרגר אבק אחד.

אבל רוב הזמן אנחנו לא יודעים איך לעשות זאת. אנחנו לא יודעים "איך להימנע מלעשות רע ולעשות כל מה שטוב", אנחנו לא יודעים איך לפעול למען הזולת באופן מלא ואנחנו בטח לא יודעים איך להיות בעולם מבלי להפריע. לשם כך לימד אותנו הבודהה את הדרך המתומנת², לשם כך אנחנו יושבים בזאזן. לשם כך קיימים נדרי הבודהיסטווה³ ולשם כך יש חמישה עקרונות שמקבל על עצמו בודהיסט שאינו נזיר⁴.

אבל אם נלמד לעומק את "להימנע מלעשות רע, לעשות כל מה שטוב" – מובטח לנו שלא נפריע ולו גרגר אבק אחד ביקום כולו.
אם נלמד לעומק את "בכל היקום כולו לא להפריע ולו גרגר אבק אחד" – מובטח לנו שנמנע מלעשות רע ושנעשה את כל מה שטוב.

כשאז'ו שאל את דוגן מה המשמעות של "לא להיות עיוור (בתעתוע) באשר לסיבה ותוצאה?"⁵
דוגן ענה "לא להפריע לסיבה ותוצאה."⁶

אילו ננסן היה מבין עד תום את "לא להפריע" לא היה משסף את החתול⁷. כיון שלא הבין עד תום את "לא להפריע" הוא הרחיק דורות של מתרגלים מבודהה. עד היום נובטים זרעי הריגת החתול – גם שתי פצצות אטום לא טיהרו עד תום את זרעי המעשה. ואיך ייטהרו הזרעים של השלכת שתי פצצות אטום? עד היום יש כאלו שחושבים שכיון שאין מוות, פירוש הדבר שלא ניתן להרוג ומעדיפים את הזן של ננסן על פני הזן של ג'ושו. איך הם לא רואים שבעוד שננסן ראה שטבע הבודהה נצחי הוא נכשל ולא הבחין בכך שהוא שוכן בכל? ג'ושו לא נפל במלכודת אבל הקינות של ננסן כבר לא יחזירו את הגלגל לאחור.

על כולנו ללמוד עד תום את "לא להפריע".

_______________________

1. קיואי שאל את דורין:
- מהי הכוונה הגדולה של תורת הבודהה?
דורין ענה, "להימנע מלעשות רע, לעשות כל מה שטוב."
אמר לו קיואי, "אם כך אפילו ילד בן שלוש יכול לבטא זאת."
דורין אמר, "ילד בן שלוש יכול לומר את האמת אבל איש זקן בן שמונים לא מצליח להגשים זאת."

2. התבוננות נכונה, התכוונות נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, מחייה נכונה, מאמץ נכון, שימת-לב נכונה, ריכוז נכון. דיון בדרך המתומנת ניתן למצוא כאן.

3. באשר לנדרי הבודהיסטווה ניתן לקרוא בקצרה כאן.

4.  החמישה הם: להימנע מליטול חיים, להימנע מלקחת מה שלא ניתן בחופשיות, להימנע מיחסי מין שאינם ראויים (הכוונה היא ליחסי מין בהם קיים אלמנט של ניצול או של החפצה של בן/בת הזוג), להימנע מלשקר, להימנע משימוש בחומרים משני תודעה (בעיקר סמים ואלכוהול).

5. אני מביא בפניכם את התרגום של יואל הופמן לסיפור הזן בו מופיע הביטוי אליו מתייחס אז'ו מתוך הספר "קול היד האחת".
כל אימת שהמורה היקוג'ו נשא דרשה, היה בקהל זקן אחד שבא להקשיב לו. כשהקהל התפזר, הזקן עזב. אך באחד הימים הזקן לא עזב. לכן היקוג'ו שאל, "מיהו העומד לפני?". הזקן ענה, "איני בן אנוש. בזמנים עברו חייתי בהר הזה. תלמיד של 'הדרך' שאל אותי האם אלו שהתעוררו עדיין מושפעים מן הסיבתיות. עניתי ואמרתי שאין הם מושפעים^†. משום כך הושפלתי ונידונתי לחיי שועל פרא למשך חמש מאות תקופות חיים. אני מבקש ממך עתה לענות על שאלה אחת עבורי", והוא שאל האם אלו שהתעוררו עדיין מושפעים מן הסיבתיות. המורה ענה, "אין הם שרויים בתעתוע ביחס אליה". הזקן התעורר כששמע זאת. הוא קד ואמר, "אני כבר משוחרר אבל גוויית השועל שלי מצויה עדיין באחורי ההר. אני מסתכן לבקש מכבודו להעניק לי את הטיפול המקובל שאתה מעניק לנזיר מת".
המורה הורה לנזיר האחראי על הקבורה להכות בתוף כדי להודיע לאנשים שטקס קבורה ייערך אחרי הארוחה לנזיר שמת. האנשים החלו לתהות ולדבר מפני שלא היו חולים בחדר החולים. אחרי הארוחה המורה הוביל את האנשים לסלע גדול באחורי ההר. הוא חפר במקלו מתחת לסלע, הוציא גוויית שועל מת ושרף אותה.

† התפיסה שביטא הנזיר שהתגלגל בשועל היא תפיסה של ההיניאנה שבה נירוונה היא מצב שמחוץ לטבע ומי שבנירוונה אינו מושפע מן הסיבתיות.

6. חילופי הדברים האלה מתועדים בשובוגנזו זואימונקי כרך 1 פרק 6.

7. אני מביא בפניכם את התרגום של יואל הופמן לסיפור של ננסן והחתול מתוך "ספר הזן של ג'ושו."
באחד הימים הנזירים של האולם המזרחי והנזירים של האולם המערבי התווכחו על חתול. מורה הזן ננסן ראה זאת, ולכן לקח את החתול, הרים אותו ואמר, "אם מישהו מכם יוכל לומר לי את המשמעות של זה, לא אשסף את החתול. אם לא תוכלו, אשסף אותו". הנזירים אמרו דברים שונים בתשובה, אבל אף אחד מהם לא הניח את דעתו של ננסן. הוא חתך את החתול לשניים.
באותו ערב ג'ושו חזר למנזר וניגש לראות את ננסן. ננסן סיפר לו מה שקרה ושאל, "מה באשר לך? האם היית יכול להציל את החתול?"
ג'ושו חלץ את סנדליו, הניח אותם על ראשו ופנה לעזוב. ננסן אמר, "אילו היית שם, היית מציל את החתול".

(מאת איהי דוגן זנז'י)

גרסה להדפסה.

הקדמה לתרגום העברי

גנז'וקואן הוא הפרק הפותח את השובוגנזו. ככזה הוא מכיל את עיקרי התובנות של דוגן והוא יכול לשמש כמפתח לקריאת השובוגנזו כולו. גנז'וקואן מעניין גם כיון שהוא נכתב עבור תלמיד חילוני ולא עבור נזיר. התרגום המוגש לכם כאן בוצע מאנגלית אבל נעזרתי גם במקור היפני ובמילון כדי להבהיר לעצמי נקודות מסויימות. כדאי לציין שאיני דובר יפנית כך שייתכן שהנסיון הזה לא הועיל במידה שהייתי רוצה. בכל זאת נראה לי שהצלחתי להפיק תרגום שהוא נאמן למדי למקור. לשם התרגום באנגלית השתמשתי בעשרה תרגומים שונים. שמונה מן התרגומים ניתן למצוא בצורה משווה כאן. תרגום נוסף הוא מהאתר של אנטאיז'י. התרגום האחרון הוא מהתרגום המלא לשובוגנזו של נישיג'ימה וקרוס. ניתן למצוא את כל ארבעת הכרכים של השובוגנזו ועוד תרגומים לטקסטים רבים אחרים כאן. אם אתם מעוניינים להתעמק בטקסט הזה אני מפציר בכם לקרוא גם את התרגומים האלה – כולם או חלקם בנוסף לתרגום שלי. כשאתם קוראים את הטקסט, כמו גם כל טקסט בודהיסטי אחר, אל תחשבו שהטסקט מדבר על העולם, על מישהו אחר או על משהו שמרוחק מכם. הדרך היחידה להבין את הטקסט הזה היא לקרוא אותו מתוך עצמכם, בלב פתוח וללא דעות-קדומות, חופשיים מנקודות מבט.

סבסטיאן, מרץ 2011.

כאשר כל התופעות נכללות בתורת-הבודהה – יש אשליה והתעוררות, יש טיפוח התרגול, יש לידה, יש מוות, יש בודהות, יש ישויות-חשות.
כאשר אין-ספור תופעות לא שייכות לעצמי – אין אשליה, אין התעוררות, אין בודהות, אין ישויות-חשות, אין לידה, אין מוות.
מלכתחילה דרך-הבודהה היא מעבר למרובה ולמועט וכך יש חיים ומוות, יש אשליה והתעוררות, יש ישויות-חשות ובודהות.
כל זה נכון ובכל זאת בין אם נרצה בכך ובין אם לאו – פריחת הדובדבן היקרה לנו הופכת לאבק, והעשב השנוא עלינו מלבלב, זה הכל.

זוהי אשליה כאשר העצמי חותר לתרגל ולהגשים את כל-התופעות, כאשר כל-התופעות חותרות לתרגל ולהגשים את העצמי – זו התעוררות. התעוררות גדולה לטבעה של האשליה היא סימנן של בודהות, לשגות באשליה באשר לטבע ההתעוררות הוא סימנן של ישויות-חשות. יתר-על-כן יש אלו שמגשימים את הדרך על בסיס ההתעוררות, ואלו שבלב האשליה מוסיפים אשליה על אשליה. כאשר בודהות הם באמת בודהות, יש ולא יבחינו בהיותם בודהות. ובכל זאת הם בודהות מוגשמים לחלוטין, שממשיכים להגשים בודהיות.

כשאנחנו משתמשים בגוף ובתודעה כדי לראות צורות, כשאנחנו משתמשים בגוף ובתודעה כדי לשמוע קולות, ולפגוש בהם מקרוב, אין זה דומה להשתקפות במראה ואין זה דומה לירח במים. כאשר מאמתים צד-אחד, הצד האחר נשאר חבוי.

המשמעות של לימוד דרך הבודהה היא לימוד העצמי.
המשמעות של לימוד העצמי היא שכחת העצמי.
המשמעות של שכחת העצמי היא להיות מוגשם על-ידי כל-התופעות.
המשמעות של להיות מוגשם על-ידי כל-התופעות היא להשיל את הגוף והתודעה של העצמי כמו גם את הגוף והתודעה של הזולת.
אין עקבות להתעוררות, ועקבות ההתעוררות החסרות ממשיכות עד אין-סוף.

כאשר אדם מחפש לראשונה אחר תורת-הבודהה, [נדמה לו ש] הוא רחוק מאד ממנה. כאשר תורת-הבודהה נמסרת נכוחה, בו ברגע האדם נמצא במקור.

כאשר אדם שט בסירה ומסתכל אל החוף הוא יכול בטעות לחשוב שהחוף זז. אבל כאשר הוא מסתכל מקרוב בסירה, הוא יכול להבחין שהסירה היא שמתקדמת – כך מי שבוחן את כל-התופעות כשתודעתו וגופו מסוכסכים עלול לטעות ולחשוב שתודעתו וטבעו נצחיים. אבל אם יתרגל נכון כשהוא קרוב אצל עצמו ויחזור אל המקום הזה ממש, יבחין שאין בסיס לטענה השקרית שלתופעות יש עצמי.

כששורפים בולי-עץ הם הופכים לאפר, אפר לא חוזר להיות בולי-עץ. אבל אל לך להיאחז בהשקפה שאפר הוא העתיד ובולי-עץ הם העבר. עלייך להבין שלבול-עץ יש קיום מותנה כבול-עץ, וברגע זה יש לו עבר וברגע זה יש לו עתיד. ולמרות שיש לו עבר ועתיד הקיום שלו ברגע זה נפרד מן העבר ומן העתיד. לאפר יש קיום מותנה כאפר, וברגע זה יש לו עתיד וברגע זה יש לו עבר. כשם שבול-עץ משנשרף והיה לאפר אינו יכול להיות שוב לבול-עץ – כך אין המוות מוביל ללידה מחדש. על-כן תורת-הבודהה אינה גורסת שהחיים הופכים למוות. אנחנו אומרים "אין-הופעה". בתורת-הבודהה ידועים דבריו של הבודהה שמוות אינו הופך לחיים. אנחנו אומרים "אין-היעלמות". החיים הם רגע בזמן והמוות הוא רגע בזמן. כך למשל גם החורף והאביב. איננו חושבים שהחורף הופך לאביב ואיננו אומרים שהאביב הופך לקיץ.

ההתעוררות של האדם היא כירח השוכן במים – הירח אינו נירטב והמים אינם מופרעים. הגם שאורו רחב ומרובה הוא שוכן במלואו בשלולית מים, הירח כולו והשמיים במלואם מוצאים משכנם באגלי הטל על עלה העשב, ואפילו בטיפה אחת קטנה ימצאו משכן. ההתעוררות אינה חודרת את האדם ממש כשם שהירח אינו חודר את המים. האדם אינו מפריע להתעוררות ממש כשם שאגל הטל אינו מפריע לירח ולשמיים. עומק [המים] הוא מידת גובה [הירח]. אם רוצים לדעת אם זמן ההשתקפות ארוך או קצר יש לבחון היטב האם ברכת המים גדולה או קטנה והאם הירח מלא או חסר.

כאשר הגוף והתודעה אינם מלאים בדהרמה, אנחנו מדמים שהדהרמה מספיקה. כאשר הדהרמה ממלאת את הגוף והתודעה, אנחנו מדמים שחסר דבר מה. לדוגמה, אם ניקח סירה אל אמצע הים, הרחק מכל יבשה בכל ארבעת הכיוונים, הוא יראה לנו עגול ללא כל מאפיינים, ולא בשום צורה אחרת. אבל הים אינו עגול וגם לא מרובע, יש לים מאפיינים רבים משנוכל לספור. יש שרואים אותו כארמון מפואר, ויש שרואים אותו כמחרוזת אבנים יקרות. הים רק נראה עגול במקום ובזמן בו אתה נמצא. כך הדבר עבור כל-התופעות. בעולם החילוני כמו גם בעולם הרוחני יש תופעות רבות אך אנחנו יכולים לראות ולהבין אותן רק דרך עיניי לימוד הזן שלנו. כדי ללמוד את טבע כל-התופעות עלינו להבין שגם אם הם נראים לנו עגולים או מרובעים, לים ולהרים יש אין-ספור מאפיינים, יש עולמות שלמים מסביבך. אבל לא רק. אפילו בטיפת מים שנמצאת היישר מולך.

דג ששוחה במים, לא משנה כמה רחוק ישחה, לעולם לא יגיע לקצה המים. ציפור שעפה באויר, לא משנה כמה רחוק תעוף לעולם לא תגיע לקצה האויר. הציפור והדג לא עזבו את המים והאויר. פשוט כשהצורך גדול השימוש גדול וכשהצורך קטן השימוש קטן. באופן זה הגבולות מתגלים בכל-מקום ובכל צעד, ובכל זאת אם הציפור תעזוב את האויר היא תמות מיד ואם הדג יעזוב את המים הוא ימות מיד. המים נושאים חיים, האויר נושא חיים, הציפור נושאת חיים, הדג נושא חיים, החיים נושאים ציפור, החיים נושאים דג. כמובן שצריך להתקדם מעבר לדוגמה הזו, כך יש להבין גם את קיומם של תרגול והגשמה, ואת מהלך החיים של יצורים-חיים.

כיון שכך אם דרך המים ואם דרך האויר, דג או ציפור ינסו להגיע מעבר למים או לאוויר הם לא ימצאו דרך במים או באויר וגם לא ימצאו מקום. אבל אם נמצא את המקום הזה אזי יתוקן התרגול והמסתורין יתגלה מעצמו. אם נמצא את הדרך הזו אזי יתוקן התרגול והמסתורין יתגלה מעצמו. הדרך הזו, המקום הזה, אינם גדולים ואינם קטנים, אינם עצמי ואינם אחר, הם אינם קיימים משכבר ואינם מופיעים ברגע זה – הם פשוט מה שהם.

כיון שכך, אם אדם יתרגל ויגשים את דרך הבודהה, הוא יזכה בדהרמה אחת, הוא ידע דהרמה אחת, הוא יפגוש תרגול אחד, הוא יטפח תרגול אחד. כך במקום בו הדרך חודרת את האמת, גבולות הידיעה אינם ברורים שכן הידיעה של תורת-הבודהה נולדת ודועכת בד-בבד עם השימוש בתורת-הבודהה. אל לך להאמין שכשתשיג את המקום אזי תוכל להכיר אותו ולהבין אותו בשכלך המבחין. למרות שההגשמה המלאה קיימת זה-מכבר, אין זה אומר שהמופלא בהכרח בא לידי ביטוי, מדוע הכרחי שתהיה תובנה?

רב הזן באוצ'ה מהר מאיו אוורר עצמו במניפה. ניגש נזיר ושאל, “טבע הרוח נצחי וחודר-כל, מדוע אם כן רבנו מאוורר עצמו במניפה?” ענה לו הרב, “אתה רק יודע שטבע הרוח נצחי אבל טרם הבנת שהוא חודר-כל.” שאל הנזיר, “מהו אם כך העיקרון שהוא חודר-כל?” הרב רק המשיך לאוורר עצמו במניפה. הנזיר השתטח בפניו אפיים. כזו היא החוויה של תורת-הבודהה, הדרך החיה של המסירה הנכונה. לאמר שכיון [שטבע הרוח] קבוע אין צורך להשתמש במניפה, ושעלינו לחוש ברוח למרות שאיננו משתמשים במניפה, מעיד על חוסר הבנה של קביעות ועל חוסר הבנה של טבע הרוח. כיון שטבע הרוח קבוע, רוח בית-הבודהה גורמת לכך שהארץ נותנת את זהבה והנהר הארוך מריח כחמאה.

גנז'וקואן – הכרך הראשון של השובוגנזו.
נכתב באמצע הסתיו של שנת 1233 וניתן לתלמיד החילוני יו קושו מצ'ינזי.
נערך בשנת 1253.

שלום.

הקבוצה שלנו מוקדשת לתרגול זאזן והגשמת דרך הבודהיסטווה. זאזן הוא התרגול של בודהה אחר בודהה. כל מי שמעוניין לחלוק בתרגול שלנו מוזמן להצטרף.

המפגשים יתקיימו בימי שלישי בין השעות 19:00 ל 20:15

המפגשים יכללו שני פרקי ישיבה בני חצי שעה ובינהם עשר דקות של מדיטצית הליכה (קינהין)

ההשתתפות בקבוצה היא ללא תשלום והמפתח לקיום הקבוצה הוא נדיבות הלב.

המפגשים יחלו ב 19:00 בדיוק והמעוניינים להגיע מתבקשים לא לאחר. מאחרים יוכלו להכנס בזמן הקינהין.

המפגשים נערכים בפודושינקאן – רח' התע"ש 14, קומה 2 בכפר-סבא.

מצטרפים חדשים מתבקשים לתאם את הגעתם איתי.

לפרטים נוספים ולתיאום הגעתכם אנא פנו אלי (סבסטיאן) בטלפון: 052-3354457 או בדואר אלקטרוני: bendowa@gmail.com

אתם מוזמנים להגיע.

שלום לכולם.

בשעה טובה פוסם שי שוורץ מהוצאת דהמדאנה את הקובץ הראשון בתרגום לדיגהה ניקאיה.
הקובץ מכיל תרגום לשלוש-עשרה סוטות.

אני מקווה שתמצאו בתרגום הזה תועלת.

תודה לשי על העבודה המאומצת רבת השנים בתרגום הכתבים המוקדמים של הקאנון הפאלי לעברית.

קישור ישיר: http://buddha.co.il/index.php?/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/2010-10-22-10-58-58.html

שבת שלום
סבסטיאן

נשמו את נשימת מלא חייכם, בכל נשימה ונשימה, בכל רגע ורגע.

הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

בשלושת החודשים האחרונים כתבתי אודות הרשמים הראשונים שלי מאנטאיז'י. תיארתי את השוני הרב בין דימוי "הזן" שהחזקתי בו כתלמיד אוניברסיטה לבין החיים שמצאתי במנזר הזן. וכפי שכבר כתבתי, הופתעתי בעיקר לגלות את הנזירים ישנים בזמן זאזן. זה עמד בסתירה מוחלטת לרעיונות הרומנטיים שהיו לי אודות תרגול זן.

אני מבין שאני לא רע במציאת פגמים של אחרים. מאידך אני לא כל-כך טוב בהבחנה באלו שלי. יש לי גם נטייה לחפש אחר האידאל שלי באיזשהו מקום "אי-שם", וכשאני לא יכול למצוא אותו במציאות, אני מאשים את הסביבה ואת האנשים בה. אבל האין זה אני שצריך להגשים את האידאל במציאות, ולא להמתין לאידאל שיקפוץ מתוכה? אני חושב שכשהרושי מיאורה אמר לי ולתלמידים האחרים, "אתה בורא את אנטאיז'י" – הוא התכוון שנבין את הנקודה הפשוטה הזו. אבל כיון שאנחנו לא מבינים את הנקודה הפשוטה הזו, אנחנו מתאכזבים מהמציאות שאנחנו מוצאים ומתחילים לשנוא את סביבתנו. או שאנחנו נוטים לקיצוניות השנייה וזורקים את האידאל שלנו לפח-הזבל, כשאנחנו "עובדים" על עצמנו כך שנחשוב שזו הכוונה במה שנקרא "לקבל את הדברים כפי שהם". מיותר אולי לציין ששתי התגובות האלו למציאות אין בינן לבין "תרגול-למבוגרים" דבר וחצי דבר.

כשאנחנו באים לטפל בבעיית השינה בזמן זאזן, תרגול למבוגרים מתחיל בשתי הכרות: ראשית עלינו להכיר בכך שאנחנו ישנים. שנית עלינו להכיר בכך שאנחנו בעצמנו הם הישנים. שתי ההכרות האלו נראות מובנות מאליהן אבל בפועל אין זה כה פשוט. בחודש שעבר התייחסתי למקרה שאירע יום אחד, כשהנחירות בזמן הזאזן של הבוקר היו רמות במיוחד. בזמן פגישת-התה העיר מורנו, הרושי מיאורה: "זאזן ושינה אינם אותו דבר. אל תשלו את עצמכם!"
אחרי הפגישה אמר הנזיר הנוחר: "על מי יכול להיות שהוא דיבר? לא ראיתי אף אחד ישן!" אחד מאחיו לדרך אמר לו: "בטח שלא. זה היית אתה!" התגובה של הנזיר הייתה: "באמת, כנראה שזה פשוט ככה, אין מה לעשות…"
כשאנחנו שקועים בשינה, זה רק טבעי שלא נבחין בכך. הבעיה מתחילה כאשר מישהו פוקח את עינינו למציאות הזו. האם אנחנו מכירים שרק אנחנו יכולים לקחת אחריות על הזאזן שלנו, ושאם ברצוננו להתעורר, עלינו להתעורר בכוחות עצמנו? מאוחר-יותר הנזיר הנוחר עזב את אנטאיז'י, והופתעתי למצוא דברים מפיו באינטרנט:

"זכיתי להדרכה מבית מדרשו של הרושי סוואקי קודו. מה שנאמר לי היה פשוט לשתוק ולשבת. דברים כמו להתרכז בנשימה או לספור נשימות אסורים שם, לכן שדי השינה השתלטו עלי, או שנלכדתי במחשבות…
הבעיה היא שאנחנו לא יודעים בדיוק מה זאת אומרת פשוט לשבת (שיקנטאזה). אני חושב שהעזרה החשובה ביותר כדי לדעת צריכה להגיע מהמורה שלנו…
יש הבדל גדול בין להבין את חיבורו של דוגן זנז׳י, פוקאנזאזנגי, כהנחיות מעשיות לחיי היום-יום לבין להבינו כאיזו תיאוריה נשגבת ללא קשר לתרגול שלנו. אם אין בידיך האמצעים להבין את הנקודה הזו לעולם לא תוכל לקנות אחיזה בתודעתך. אתה תהיה כמו ילד בגן שמנסה ללמוד באוניברסיטה."

כשאנחנו קוראים את הציטוטים האלה עלינו לראות בבהירות את ההבדל שבין גישה ילדותית לבין תרגול למבוגרים. אחרת ניפול לאותה מלכודת.
ראשית באשר להערה שהתרכזות בנשימה או ספירת נשימות אסורים במסורת של סוואקי – אין זו אמת (ואחי לדרך ידע זאת) "בהנחיות לזאזן" שלו, שלצערי טרם תרגמתי לאנגלית, הרושי סוואקי מצטט מתוך "זאזניוז'ינקי" מאת קיזן זנז'י כשהוא דן בשאלה היכן להניח את התודעה בזמן זאזן.

הרושי סוואקי כותב: "אם תודעתך מוסחת, הנח אותה על קצה אפך או באזור הבטן התחתונה (טאנדן). אתה יכול גם לספור את נשימותיך."

הרושי אוצ'יאמה, תלמידו של הרושי סוואקי כותב במאמר:

"נשמו את נשימת מלא חייכם בכל נשימה ונשימה, בכל רגע ורגע. לחיות פירושו לנשום את הנשימה הזו ברגע זה. על כן הפירוש של לחיות בטבעיות את החיים "הלא-מבושלים/הרעננים" אינו לחשוב על כך בראשך. פירושו לקבל את החיים כחיים – "לא-מבושלים, רעננים וחיים" – ולפתח גישה של לחיות. כאשר אתם עושים זאת, זה בדיוק (מה שדוגן זנז'י קורא לו בבנדואה) "להבהיר לחלוטין את העניין הגדול של תרגול של חיים שלמים." זוהי גם ההתחלה של תרגול אמתי של שיקנטאזה (פשוט לשבת)"

האין זה מובן מאליו שמילים כאלו אינן "תיאוריה נשגבת ללא קשר לתרגול שלנו"? מה המשמעות שלהן אם לא "הנחיות מעשיות לחיי היום-יום"? אז איך אנחנו יכולים להתלונן שבגלל שאיש לא לימד אותנו מה היא שיקנטאזה באמת אז " שדי השינה השתלטו עלי, או שנלכדתי במחשבות"?! אני חוזר על עצמי אבל אני אומר זאת שוב: כשאנחנו ישנים בזמן זאזן, אנחנו הם הישנים. אף-אחד אחר אינו אחראי לכך. זוהי שגיאה גדולה להאשים את "שדי השינה" או את המורה שלנו. האם ההדרכה באמת חסרה, או שמה לא שמענו אותה כיון שלא נעמה לאזננו?

אני ממשיך לבקר את אח הדהרמה שלי אבל האם באמת היה כה טיפש עד שלא הבחין בעניין כל-כך מובן מאליו? האמת שלא. הוא הבין זאת מצוין בשכלו. למרבה-הצער הוא לא תרגל זאת בגופו. למרות שהנזירים באותה תקופה ישנו הרבה בזמן זאזן, הם דנו בהתלהבות רבה בשאלות כמו: "מה לעזאזל זה בעצם שיקנטאזה?" או "מה זה באמת אומר לתרגל את דרך הבודהה?"
אח הדהרמה הזה במיוחד שאל את השאלות האלו את עצמו ואחרים. לדוגמה כל המאמרים שלו בספר השנה הישן של אנטאיז'י מוקדשים לשאלות האלו

אני רוצה להתייחס לשאלות האלו בחודש הבא, בטרם אמשיך לספר על החוויות והקשיים שלי. אני מקווה גם להציע דרכים קונקרטיות לקריאת טקסטים כמו "הנחיות לזאזן" ודומיו, ואיך להתמודד עם כל מני קשיים בזמן זאזן ובתרגול בכלל. עד אז אבקש את סבלנותכם הרבה.

הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

החיים שמצאתי באנטאיז'י היו שונים מאד "מתרגול הזן" שדמיינתי לי עד אז. בחודש שעבר כתבתי על ההפתעה שציפתה לי כשגיליתי שהנזירים ישנים בזמן זאזן, כתבתי עד כמה הייתה העבודה קשה עבורי, וגם אודות גישה לתרגול, שהייתה חדשה לי לחלוטין ושלא חשבתי עליה קודם לכן: "אתה בורא את אנטאיז'י!" אני רוצה להמשיך ולהרהר עוד קצת אודות אותם רשמים ראשונים מאנטאיז'י.

אומרים שהעבודה באנטאיז'י דורשת מאמץ גופני רב, וגיליתי שאכן כך הדבר. אין זה כיון שהעבודה היא חלק מן התרגול ולכן עליה להיות קשה ככל שניתן כדי לדחוף כל אחד אל הקצה. ממש לא, אנחנו פשוט עושים מה שנדרש כדי לקיים את חיינו כאן, והסתבר לי שנדרש הרבה יותר ממה שדמיינתי לעצמי כששמעתי שאנטאיז'י "מספק את צרכיו בעצמו". על-אחת-כמה-וכמה באותו סתיו בו הגעתי בשל הטייפון שסחף את הכביש, את שדות האורז ועקר מאות עצים. עד גיל עשרים-ושתיים לא הרמתי דבר כבד יותר מכרך של "השובוגנזו", וגם לא ידעתי להבדיל בין ירק לבין עשב שצמחו בגינה. הספיקו שלושה ימים של סחיבת אבנים וגזעים בגשם הסתיו הכבד כדי להביא אותי אל הקצה. בהפסקה אחת שאל אותי הנזיר הראשי: "האם כל 'מתרגלי הזן' הגרמניים כל-כך עצלנים?"

האמת היא שכלל לא החשבתי עצמי עצלן. ניסיתי ככל יכולתי, אבל זה לא היה הרבה – רחוק מלהיות מספיק! בבית-הספר תמיד הייתי אחד מהמצטיינים – כעת הייתי רק נטל על כל האחרים. זו הייתה חוויה קשה עבורי; אבל אני בטוח שעבור הנזירים שנאלצו לסבול את הנטל שוודאי היוויתי עבורם, זה היה מעייף אפילו יותר.

לא הופתעתי רק מכמות העבודה שנעשתה, כי אם גם מחוסר היעילות שבה היא נעשתה. כמובן שאיש לא מצפה מסטודנט שזה עתה הגיע ונתפס כנטל להעיר על האופן בו דברים נעשים או על האופן בו ניתן לייעל את עשייתם. מורי הרושי מיאורה שיניו ז"ל השתתף ברוב העבודות באותו זמן, אבל כיון שרצה לתת לנזירים פחות מנוסים הזדמנות להפגין יצירתיות ואחריות, הוא לא לקח על עצמו את תפקיד המנהיג גם כשברור היה שזמן ומאמץ מתבזבזים על עבודה לא נחוצה. בזן מקובל לומר דברים כמו: "הזז את הגוף ולא את המוח!" – כתוצאה העסקנו את עצמנו במשך שבועות בעבודה שיכולנו לסיים במספר שעות. במקרים כאלה לא תמיד היה לי קל פשוט לעשות בשתיקה כדברי הנזירים האחרים כפי שציפו ממני. מה שעשינו נראה לי כל-כך טיפשי!
בכל-זאת כשאני חושב על זה כעת, הרי ברור שהתרגול הכי "לא-יעיל" שניתן להעלות על-הדעת הוא זאזן. הגעתי כדי לתרגל זאזן – אז למה להתלונן על-כך שהעבודה נמשכת מעבר לנחוץ (מה עוד שאחת הסיבות היא שאני לא עובד כהלכה)? אם ברצונך לתרגל זאזן עליך להיות מוכן לבזבז "לחינם" גם את גופך וגם את מוחך. במובן הזה העבודה הלא יעילה בה נטלתי חלק באנטאיז'י הייתה תרגול טוב "לשום-דבר".

דיש האורז עורר אצלי את קדחת-השחת שגרמה לי להשתעל עד החורף. השתעלתי בעבודה, השתעלתי בזאזן ואפילו השתעלתי בלילה. היה לי קשה, אבל הנזירים סביבי סבלו הרבה יותר, וסביר שלא היו מצטערים לו הייתי עוזב. המוח שלי לא הסכים עם מעשיי, הגוף שלי כאב ובקושי יכולתי לנשום – מדוע לא עזבתי? הפעמים היחידות שהרגשתי כמו עצמי באנטאיז'י היו בשעות הזאזן, אבל יש מקומות אחרים בהם אפשר לתרגל זאזן. ועבור סטודנט בן עשרים-ושתיים העולם צופן הנאות רבות יותר מאשר סחיבת סלעים וגזעי-עצים בגשם. אני חושב שהסיבה שבגללה נשארתי היא שהייתה לי השקפת-עולם שלילית מאד אודות החיים. חשבתי לעצמי: "לא אכפת לי אם אמות ככה". יום אחד אמר לי אחד הנזירים, "אתה חסר רגשות לחלוטין!" באותו זמן כלל לא הבנתי על מה הוא מדבר. אבל אני חושב שהוא התכוון לחוסר העניין המוחלט שגיליתי בחיים.

יש אנשים שאומרים שלבודהיזם השקפה שלילית אודות החיים, בהדגישו שהחיים עצמם הם סבל. אני לא חושב כך. נהפוך-הוא, אני חושב שמצאתי עניין בחיי דרך החוויה הראשונה הזו באנטאיז'י, שמאוחר יותר הובילה לגילוי של שמחת החיים ברגע יחידי זה. אבל בגיל עשרים-ושתיים זה לא נראה אפשרי. החיים היו פשוט מעמסה. כל יום היה פשוט עשרים-וארבע שעות של שעמום. איך יכולתי להימלט מהכלא הזה? לולא אחזתי במוחי ברעיון שאם אין ביכולתי לשאת את קשיי החיים באנטאיז'י "מוטב פשוט שאמות" – אני סמוך ובטוח שהייתי חוזר לאוניברסיטת קיוטו במהרה. אבל רעיונות כמו "ליהנות מהחיים" או "לדאוג לגוף ולתודעה ולחיות חיים בריאים וארוכים" היו זרים לי לחלוטין. אם זן לא יעבוד עבורי אז שלפחות יהרוג אותי… הייתי ילד מדוכא למדי באותו זמן, ועד-היום אני אסיר-תודה לנזירים שלמרות הכל, חלקו את חייהם עמי.

בעוד אני התייחסתי לזאזן כזמן בו אני יכול להיות אני-עצמי, הנזירים באופן מעט משעשע התייחסו אליו כאל" זמן שינה". כתבתי בחודש שעבר שאחת הסיבות לכך הייתה כמות העבודה והמחויבות המוחלטת בה הנזירים הקריבו עצמם למען המנזר. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה. הסיבה החשובה יותר נדמה לי, הייתה היעדר הנעה לתרגל זאזן. כשמתחילים שומעים "שזאזן אינו טוב לדבר" [או טוב לשום-דבר המת'] יש והם מופתעים. אבל זה בכל זאת נשמע מגניב באיזשהו אופן. אם אתה מתרגל את "הזאזן הזה שאינו טוב לדבר" כל בוקר וכל ערב, שני סששינים בחודש במשך חמש או שש שנים, השקפתך משתנה: "מה אני עושה כאן בכלל? הם אמרו לי שזה טוב לשום-דבר – אני חושש שאכן זה המצב!"

"תרגול למבוגרים" מתחיל בדיוק בנקודה הזו. לרוע-המזל מתרגלים מעטים מבינים זאת. רובם מצפים "שהמורה" או אדם מנוסה אחר יפתור זאת עבורם. ואם הם לא מקבלים עזרה או אם זו לובשת צורה אחרת משציפו לה, הם מאבדים את ההנעה ההתחלתית שלם לתרגול זאזן. כל זמן שיש לנו תקווה "שנגיע למשהו" בעזרת התרגול שלנו, אנחנו מוכנים להתאמץ ולנסות – אבל כשאנחנו מגלים שהתרגול הזה בעצם "לא לוקח אותנו לשום-מקום", שהוא אכן כפשוטו אינו טוב לדבר, אנחנו נגיע לאולם הזאזן רק כיון שאנחנו חייבים – ונירדם!

הדבר המפחיד ביותר בשינה בזאזן הוא שכשאנחנו מפתחים את ההרגל אנחנו מפסיקים להבחין בכך שאנחנו ישנים. אפילו כשמורה מנסה להעיר אותנו ואומר לנו "הפסיקו לישון!", אנחנו רק נחשוב: "על מי הוא מדבר? עלי? לא יכול להיות, אני לא ישן… אני מתרגל זאזן בדיוק כמו כל אחד אחר כאן… האם אין זה בדיוק הזאזן שאינו טוב לדבר?"
ברגע שאנחנו כך נופלים, אין ביכולתנו לטפל בתרגול שלנו כמבוגרים. וכשהמורה מנסה לעזור לנו בכל-זאת, אין ביכולתנו לשמוע אותו עוד. אנחנו אבודים.

הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

אני עדיין זוכר את הלילה הראשון שלי באנטאיז'י. למרות שהמקדש שוכן הרחק בלב ההרים, שמעתי מוזיקה שהתנגנה ללא הרף מן הצד השני של העמק. אפילו בעיר לא היה כל-כך רועש. אני זוכר שבלילה הראשון האזנתי למוזיקת גוספל – כל הלילה קולות שצועקים "הללויה!"; חשבתי שאולי יש כנסיה בראש ההר. יכול להיות שהרעש בלילה היה הגורם לכך שכולם ישנו במהלך שעות הזאזן למחרת. לא באמת כולם ישנו כל הזמן אבל בכל רגע נתון לפחות שלושה או ארבעה נזירים מבין חמשת הנזירים היפנים ישנו. עבורי הייתה זו אכזבה גדולה, לאחר שבאתי כל הדרך מגרמניה לחוות "זן אמתי". איך ייתכן שהם ישנים בזמן זאזן? לא נדיר למצוא באירופה סששינים בהם משתתפים מאתיים או שלוש-מאות אנשים אבל לעתים רחוקות ניתן למצוא מישהו ישן. האם הייתה זו טעות מצידי לבוא לאנטאיז'י? אולי היה עלי להמשיך ולתרגל במרכז בגרמניה?

שקוע במחשבות אלו, הספקתי לשכוח את מה שלימד אותי רק יום קודם מורי לעתיד, אב-המנזר הקודם, הרושי מייאורה שיניו. עם הזמן הבנתי שהיה זה אחד השיעורים החשובים ביותר שהוא עתיד ללמד אותי בימיי חייו.
"אתה בורא את אנטאיז'י! אין זה שאנטאיז'י קיים ואתה רק מצטרף. אנטאיז'י הוא לא יותר ולא פחות ממה שתעשה ממנו."

אני מנחש שזהו הדבר הראשון שאמר לכל מי שהגיע לאנטאיז'י. אתה בורא את אנטאיז'י. ואני כבר התלוננתי על מה שמצאתי. אבל מה שמצאתי היה רק האנטאיז'י שאני בראתי – או נכון יותר לומר, תמונת המראה של כל הרעיונות הנשגבים שהיו בראשי אודות מורה מואר ונזירים מוכשרים שיעזרו לי בתרגול שלי ויפתרו בשבילי את כל בעיות החיים. לקח לי לא מעט זמן לראות שאני הוא זה שבורא את כל הבעיות האלו – שבורא את אנטאיז'י כשטוב כמו גם כשרע, שבורא את כל האהבה ואת כל השנאה, את כל המלחמה והשלום בעולם. השאלה הייתה צריכה להיות – לא כיצד ייתכן שהשכן שלי ישן בזמן זאזן, אלא כיצד ייתכן שאני מרשה לעצמי להיות מוטרד מכך. האם לא הגיע הזמן לטפל ראשית בתרגול שלי?

לאחר שהסששין הסתיים גיליתי מה היה מקור הרעש בלילות (במהלך היום היה שקט להפליא); האורז שזה עתה נקצר הונח לייבוש בצד הרחוק של מגרש כדור-הבסיס, שנבנה בימים בהם היו מספיק נזירים ליהנות מן המשחק. חזירי-בר ירדו כל לילה מן ההרים כדי לאכול מן האורז הטרי. ורדיו שהונח שם הופעל בקולי-קולות כדי להרחיק אותם – הרדיו לא באמת הרחיק את החזירים אבל הצליח להשאיר אותנו ערים בלילות.

נוכחתי לדעת שהיו סיבות נוספות לעייפות הנזירים בזמן זאזן. בחודש יש שני סששינים בני שלושה וחמישה ימים, שמתחילים בארבע בבוקר וממשיכים ללא הפסקה על תשע בערב, למעט הפסקות אוכל. באופן טבעי חשבתי שהתרגול באנטאיזי נסוב סביב שני הסששינים האלו. אין ייתכן שמשהו יהיה קשה יותר מהסששינים המרתוניים האלה? השיעור לא אחר לבוא. גם לאחר שהטייפון שסחף את הדרך חלף המשיך גשם כבד לרדת במשך כארבעה שבועות נוספים. הוא סחף לא רק את הדרך כי אם גם שישה-עשר דונם של שדות אורז, עקר מאות עצים ומילא את הסכר, ממנו מקבל אנטאיז'י את מי השתייה שלו, בבוץ, סלעים ועצים. למי ברז בקיוטו אין טעם טוב – כך גם ברוב הערים הגדולות ביפן. לכן הופתעתי כשהגעתי לאנטאיז'י לגלות שטעם המים כאן היה אפילו מובחן יותר, שזרם המים היה סמיך ויותר מכך בצבע חום משהו. כשראיתי את הסכר לאחר הסששין הבנתי מדוע. מה שחשבתי שהיו מים היה בעצם בוץ שנשטף אל תוך הסכר. המשימה שלנו בשלושת הימים לבוא הייתה לפנות את כל הבוץ, הסלעים והעצים מתוך הסכר. הנזירים היו להוטים לחזור ולראות מים צלולים בברזים, ולכן על-אף שעדיין ירד גשם כבד הסאמו [העבודה במקדש נקראת סאמו] המשיך בקצב מהיר גם אחרי שהחשיך. הסששין הכאיב לרגליים אבל זה היה גיהינום. אחרי שלושה ימים של סאמו היה לנו "יום חופשי". אני חושב שהם נקראו "ימים חופשיים" כיוון שלא היה בהם זאזן; במקום זאת הלכנו במורד ארבעת הקילומטרים שהיו בעבר כביש, רק כדי לרכב על אופניים חמישה-עשר קילומטרים נוספים לעיר המסאקה להביא את הדואר, לרכוש רוטב-סויה ושמן למטבח ודלק למשאית, לטרקטור ולמסורים המכניים. את הכל היה צריך לסחוב חזרה במכלים של עשרים ליטרים וכל אחד מאיתנו סחב שניים כאלה על גבו. לאחר "היום החופשי" המשכנו בסאמו – לחתוך עצים שנפלו ולסחוב אותם למחסן-העצים, שם נקצצו כדי להזין את האש במטבח או לחמם את מי המקלחת. היה עלינו לסלול דרך זמנית במורד ההר. היה צריך לדוש את האורז. העבודה בגן הירק נחשבה למנוחה. העבודה המשיכה גם בימים של גשם כבד. לא ידענו מה זו עבודה בפנים. וסששינים הפכו להיות החופשה היחידה שלנו.

מהו אותו דבר שאנו קוראים לו "אני"? נראה כאילו "האני" מתבלט רק אל מול או במפגש עם איזשהו "אחר".

לדוגמה, גבר יכול לראות את עצמו כמשהו בשם "בעל" שקיים ביחס "לאשתו" "והורה" ביחס "לילדו". בעבודה ייתכן שירגיש שזהותו היא של "אדם הכפוף לממונים עליו". ייתכן שיחשיב עצמו "איש מכירות" ביחס "ללקוחות" שלו, "כמתחרה" בייחס לאחרים באותו תחום עיסוק, "עני" ביחס "לעשיר", כזה שאינו יכול יכול לקנות משהו שהוא מדמיין כרצוי, "מפסידן" בניגוד "למצליחן", "חסר אונים" אל מול החברה, וכן הלאה ללא סוף. יהיה זה מפליא אם אדם שתפיסת העצמי שלו מבוססת על השוואות כגון אלו לא יכרע תחת תחושות קשות של נחיתות.

קל לדמיין אדם, שהצליח להימנע מלהימחץ תחת תסביך הנחיתות, נאכל במרדף אחר מה שהוא תופס כחסר לו.

מאידך, אדם עם הרבה כסף או כוח ייתכן שירגיש עליון מאחרים סביבו, טוב יותר וחשוב יותר מכל אחד אחר.

בפועל כל האנשים האלה נמצאים באותו מצב. הם כולם תופסים את "האני" כמשהו שמוגדר מן החוץ, כמשהו שמוגדר בהנגדה לאנשים ודברים אחרים. אין כל הבדל מהותי ביניהם. לא קיים ספק שבדרך כלל אנחנו חיים כך, שאנחנו מודעים "לעצמי" שלנו כמשהו שנקבע מן החוץ ובהנגדה לאחרים. אבל, אם אנחנו חושבים שרק זהו "העצמי" שלנו, ואנחנו חיים רק בניסיון לאזן את "העצמי" הזה, משווים את "העצמי" הזה עם אנשים ודברים אחרים, הרי שלא נותר לי אלא לומר שאיבדנו את העצמי שלנו כמציאות של החיים.

ז'אן ז'אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau) כתב בספרו "אמיל" שכל אדם נולד עירום ועני וזאת ללא קשר לעושרו או למעמד החברתי לו נולד, וכשהוא מת, עליו למות עירום ועני. על-כך אין ויכוח, ובכל-זאת אנשים לובשים ופושטים כל מני סוגים של בגדים. אחת לובשת מחלצות מפוארות של מלכה, ואילו אחרים מבלים את כל חייהם בבלואי סחבות. אחדים לובשים מדי צבא; אחרים מדי אסירים; ואילו אחרים גלימות נזיר.

מובן מאליו "שבגדים" אינם עשויים רק מבד; ישנם בגדים של מעמד, מצב משפחתי, תהילה ועושר, כל הבגדים של עיסוקינו והזהויות האהובות שלנו. מגיע הרגע שבו אנחנו מופשטים מכל הדברים האלו. יש גם בגדים ששמם "גבר נאה" או "אישה מושכת". ובכל-זאת, לא משנה כמה יפה אדם, יגיע הרגע בו יהיה חייב או תהיה חייבת להחליף בגדים "לאדם זקן". כך גם ייתכן שבסופו של דבר "הגאון" יצטרך להחליף לבגדים ששמם "סנילי". יש גם בגדים של "תסביך עליונות", "תסביך נחיתות", "אושר" "ואומללות", כמו גם אלה של אמונה, גזע ולאום. אנחנו מחליפים מערכת חשיבה אחת באחרת, אבל כשמגיעה העת למות, עלינו להסיר אפילו את הבגדים של ההבחנה הגזעית ולמות עירומים כפי שאנו באמת.

למרות שמדובר בעיטורים חיצוניים בלבד, שאנו לובשים בפרק הזמן שבין הלידה העירומה למוות העירום, כמעט כל האנשים הולכים שבי אחריהם. הם מניחים שהבעיה היחידה של לחיות את החיים, היא לבחור מתוך שפע האפשרויות, איזה בגדים נאים ילבשו. אני תוהה האם רוב האנשים שואלים בכלל את השאלה: "מהו העצמי העירום?" בעוד שללא כל ספק אנחנו חיים איזשהו "עצמי", אנחנו לרוב בעצם לא חיים את המציאות של העצמי העירום, העצמי האמתי שלנו. אנחנו מטרידים עצמנו רק בבגדים שאנחנו לובשים בחיינו – זהו העצמי שמוגדר על ידי החיצוני, ושעומד תמיד אל מול האחר. אנחנו נוטים להניח כמובן מאליו שזה כל מה שיש לחיים להציע לנו, "שהבגדים עושים את האדם".

כל זמן שאלו הם פני הדברים, אין זה מוזר כלל וכלל שאנשים חשים ריקנות בחייהם. בין אם הם סובלים מתסביך נחיתות, נשרפים בלהבת התחרותיות, או אוחזים באיזשהו רעיון של עליונות, אך טבעי שכולם יחושו חסר עמום בחייהם. להישען על אחרים כדי להכיר את עצמך פירושו להיות חסר יציבות. כמובן אין פירוש הדבר שעלייך לחיות בבידוד מאחרים.אין זה טבעי להיות מבודד ממש כשם שאין זה טבעי לחיות בהשוואה לאחרים. העצמי האמתי שלך הוא מעבר להסתמכות על אחרים או הימנעות מהם כדי להכיר את עצמך. לא נצליח למצוא שלוות-נפש אמתית עד שלא נתחיל לחיות את המציאות של החיים של העצמי, כיון שהבסיס של העצמי הוא אך ורק העצמי. זהו העצמי חובק-הכל אחריו אני תר כל חיי.