מתוך הספר “לפתוח את האגרוף הקמוץ של המחשבה” / קושו אוצ’יאמה

מהו אותו דבר שאנו קוראים לו “אני”? נראה כאילו “האני” מתבלט רק אל מול או במפגש עם איזשהו “אחר”.

לדוגמה, גבר יכול לראות את עצמו כמשהו בשם “בעל” שקיים ביחס “לאשתו” “והורה” ביחס “לילדו”. בעבודה ייתכן שירגיש שזהותו היא של “אדם הכפוף לממונים עליו”. ייתכן שיחשיב עצמו “איש מכירות” ביחס “ללקוחות” שלו, “כמתחרה” בייחס לאחרים באותו תחום עיסוק, “עני” ביחס “לעשיר”, כזה שאינו יכול לקנות משהו שהוא מדמיין כרצוי, “מפסידן” בניגוד “למצליחן”, “חסר אונים” אל מול החברה, וכן הלאה ללא סוף. יהיה זה מפליא אם אדם שתפיסת העצמי שלו מבוססת על השוואות כגון אלו לא יכרע תחת תחושות קשות של נחיתות.

קל לדמיין אדם, שהצליח להימנע מלהימחץ תחת תסביך הנחיתות, נאכל במרדף אחר מה שהוא תופס כחסר לו.

מאידך, אדם עם הרבה כסף או כוח ייתכן שירגיש עליון מאחרים סביבו, טוב יותר וחשוב יותר מכל אחד אחר.

בפועל כל האנשים האלה נמצאים באותו מצב. הם כולם תופסים את “האני” כמשהו שמוגדר מן החוץ, כמשהו שמוגדר בהנגדה לאנשים ודברים אחרים. אין כל הבדל מהותי ביניהם. לא קיים ספק שבדרך כלל אנחנו חיים כך, שאנחנו מודעים “לעצמי” שלנו כמשהו שנקבע מן החוץ ובהנגדה לאחרים. אבל, אם אנחנו חושבים שרק זהו “העצמי” שלנו, ואנחנו חיים רק בניסיון לאזן את “העצמי” הזה, משווים את “העצמי” הזה עם אנשים ודברים אחרים, הרי שלא נותר לי אלא לומר שאיבדנו את העצמי שלנו כמציאות של החיים.

ז’אן ז’אק רוסו (Jean-Jacques Rousseau) כתב בספרו “אמיל” שכל אדם נולד עירום ועני וזאת ללא קשר לעושרו או למעמד החברתי לו נולד, וכשהוא מת, עליו למות עירום ועני. על-כך אין ויכוח, ובכל-זאת אנשים לובשים ופושטים כל מני סוגים של בגדים. אחת לובשת מחלצות מפוארות של מלכה, ואילו אחרים מבלים את כל חייהם בבלואי סחבות. אחדים לובשים מדי צבא; אחרים מדי אסירים; ואילו אחרים גלימות נזיר.

מובן מאליו “שבגדים” אינם עשויים רק מבד; ישנם בגדים של מעמד, מצב משפחתי, תהילה ועושר, כל הבגדים של עיסוקינו והזהויות האהובות שלנו. מגיע הרגע שבו אנחנו מופשטים מכל הדברים האלו. יש גם בגדים ששמם “גבר נאה” או “אישה מושכת”. ובכל-זאת, לא משנה כמה יפה אדם, יגיע הרגע בו יהיה חייב או תהיה חייבת להחליף בגדים “לאדם זקן”. כך גם ייתכן שבסופו של דבר “הגאון” יצטרך להחליף לבגדים ששמם “סנילי”. יש גם בגדים של “תסביך עליונות”, “תסביך נחיתות”, “אושר” “ואומללות”, כמו גם אלה של אמונה, גזע ולאום. אנחנו מחליפים מערכת חשיבה אחת באחרת, אבל כשמגיעה העת למות, עלינו להסיר אפילו את הבגדים של ההבחנה הגזעית ולמות עירומים כפי שאנו באמת.

למרות שמדובר בעיטורים חיצוניים בלבד, שאנו לובשים בפרק הזמן שבין הלידה העירומה למוות העירום, כמעט כל האנשים הולכים שבי אחריהם. הם מניחים שהבעיה היחידה של לחיות את החיים, היא לבחור מתוך שפע האפשרויות, איזה בגדים נאים ילבשו. אני תוהה האם רוב האנשים שואלים בכלל את השאלה: “מהו העצמי העירום?” בעוד שללא כל ספק אנחנו חיים איזשהו “עצמי”, אנחנו לרוב בעצם לא חיים את המציאות של העצמי העירום, העצמי האמתי שלנו. אנחנו מטרידים עצמנו רק בבגדים שאנחנו לובשים בחיינו – זהו העצמי שמוגדר על ידי החיצוני, ושעומד תמיד אל מול האחר. אנחנו נוטים להניח כמובן מאליו שזה כל מה שיש לחיים להציע לנו, “שהבגדים עושים את האדם”.

כל זמן שאלו הם פני הדברים, אין זה מוזר כלל וכלל שאנשים חשים ריקנות בחייהם. בין אם הם סובלים מתסביך נחיתות, נשרפים בלהבת התחרותיות, או אוחזים באיזשהו רעיון של עליונות, אך טבעי שכולם יחושו חסר עמום בחייהם. להישען על אחרים כדי להכיר את עצמך פירושו להיות חסר יציבות. כמובן אין פירוש הדבר שעלייך לחיות בבידוד מאחרים. אין זה טבעי להיות מבודד ממש כשם שאין זה טבעי לחיות בהשוואה לאחרים. העצמי האמתי שלך הוא מעבר להסתמכות על אחרים או הימנעות מהם כדי להכיר את עצמך. לא נצליח למצוא שלוות-נפש אמתית עד שלא נתחיל לחיות את המציאות של החיים של העצמי, כיון שהבסיס של העצמי הוא אך ורק העצמי. זהו העצמי חובק-הכל אחריו אני תר כל חיי.


מתוך הספר “לפתוח את האגרוף הקמוץ של המחשבה” / קושו אוצ’יאמה was last modified: ינואר 13th, 2017 by קושו אוצ'יאמה

2 תגובות בנושא “מתוך הספר “לפתוח את האגרוף הקמוץ של המחשבה” / קושו אוצ’יאמה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*