10. אידאל ומציאות / מוהו נולקה

נשמו את נשימת מלא חייכם, בכל נשימה ונשימה, בכל רגע ורגע.

הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

בשלושת החודשים האחרונים כתבתי אודות הרשמים הראשונים שלי מאנטאיז'י. תיארתי את השוני הרב בין דימוי "הזן" שהחזקתי בו כתלמיד אוניברסיטה לבין החיים שמצאתי במנזר הזן. וכפי שכבר כתבתי, הופתעתי בעיקר לגלות את הנזירים ישנים בזמן זאזן. זה עמד בסתירה מוחלטת לרעיונות הרומנטיים שהיו לי אודות תרגול זן.

אני מבין שאני לא רע במציאת פגמים של אחרים. מאידך אני לא כל-כך טוב בהבחנה באלו שלי. יש לי גם נטייה לחפש אחר האידאל שלי באיזשהו מקום "אי-שם", וכשאני לא יכול למצוא אותו במציאות, אני מאשים את הסביבה ואת האנשים בה. אבל האין זה אני שצריך להגשים את האידאל במציאות, ולא להמתין לאידאל שיקפוץ מתוכה? אני חושב שכשהרושי מיאורה אמר לי ולתלמידים האחרים, "אתה בורא את אנטאיז'י" – הוא התכוון שנבין את הנקודה הפשוטה הזו. אבל כיון שאנחנו לא מבינים את הנקודה הפשוטה הזו, אנחנו מתאכזבים מהמציאות שאנחנו מוצאים ומתחילים לשנוא את סביבתנו. או שאנחנו נוטים לקיצוניות השנייה וזורקים את האידאל שלנו לפח-הזבל, כשאנחנו "עובדים" על עצמנו כך שנחשוב שזו הכוונה במה שנקרא "לקבל את הדברים כפי שהם". מיותר אולי לציין ששתי התגובות האלו למציאות אין בינן לבין "תרגול-למבוגרים" דבר וחצי דבר.

כשאנחנו באים לטפל בבעיית השינה בזמן זאזן, תרגול למבוגרים מתחיל בשתי הכרות: ראשית עלינו להכיר בכך שאנחנו ישנים. שנית עלינו להכיר בכך שאנחנו בעצמנו הם הישנים. שתי ההכרות האלו נראות מובנות מאליהן אבל בפועל אין זה כה פשוט. בחודש שעבר התייחסתי למקרה שאירע יום אחד, כשהנחירות בזמן הזאזן של הבוקר היו רמות במיוחד. בזמן פגישת-התה העיר מורנו, הרושי מיאורה: "זאזן ושינה אינם אותו דבר. אל תשלו את עצמכם!"
אחרי הפגישה אמר הנזיר הנוחר: "על מי יכול להיות שהוא דיבר? לא ראיתי אף אחד ישן!" אחד מאחיו לדרך אמר לו: "בטח שלא. זה היית אתה!" התגובה של הנזיר הייתה: "באמת, כנראה שזה פשוט ככה, אין מה לעשות…"
כשאנחנו שקועים בשינה, זה רק טבעי שלא נבחין בכך. הבעיה מתחילה כאשר מישהו פוקח את עינינו למציאות הזו. האם אנחנו מכירים שרק אנחנו יכולים לקחת אחריות על הזאזן שלנו, ושאם ברצוננו להתעורר, עלינו להתעורר בכוחות עצמנו? מאוחר-יותר הנזיר הנוחר עזב את אנטאיז'י, והופתעתי למצוא דברים מפיו באינטרנט:

"זכיתי להדרכה מבית מדרשו של הרושי סוואקי קודו. מה שנאמר לי היה פשוט לשתוק ולשבת. דברים כמו להתרכז בנשימה או לספור נשימות אסורים שם, לכן שדי השינה השתלטו עלי, או שנלכדתי במחשבות…
הבעיה היא שאנחנו לא יודעים בדיוק מה זאת אומרת פשוט לשבת (שיקנטאזה). אני חושב שהעזרה החשובה ביותר כדי לדעת צריכה להגיע מהמורה שלנו…
יש הבדל גדול בין להבין את חיבורו של דוגן זנז׳י, פוקאנזאזנגי, כהנחיות מעשיות לחיי היום-יום לבין להבינו כאיזו תיאוריה נשגבת ללא קשר לתרגול שלנו. אם אין בידיך האמצעים להבין את הנקודה הזו לעולם לא תוכל לקנות אחיזה בתודעתך. אתה תהיה כמו ילד בגן שמנסה ללמוד באוניברסיטה."

כשאנחנו קוראים את הציטוטים האלה עלינו לראות בבהירות את ההבדל שבין גישה ילדותית לבין תרגול למבוגרים. אחרת ניפול לאותה מלכודת.
ראשית באשר להערה שהתרכזות בנשימה או ספירת נשימות אסורים במסורת של סוואקי – אין זו אמת (ואחי לדרך ידע זאת) "בהנחיות לזאזן" שלו, שלצערי טרם תרגמתי לאנגלית, הרושי סוואקי מצטט מתוך "זאזניוז'ינקי" מאת קיזן זנז'י כשהוא דן בשאלה היכן להניח את התודעה בזמן זאזן.

הרושי סוואקי כותב: "אם תודעתך מוסחת, הנח אותה על קצה אפך או באזור הבטן התחתונה (טאנדן). אתה יכול גם לספור את נשימותיך."

הרושי אוצ'יאמה, תלמידו של הרושי סוואקי כותב במאמר:

"נשמו את נשימת מלא חייכם בכל נשימה ונשימה, בכל רגע ורגע. לחיות פירושו לנשום את הנשימה הזו ברגע זה. על כן הפירוש של לחיות בטבעיות את החיים "הלא-מבושלים/הרעננים" אינו לחשוב על כך בראשך. פירושו לקבל את החיים כחיים – "לא-מבושלים, רעננים וחיים" – ולפתח גישה של לחיות. כאשר אתם עושים זאת, זה בדיוק (מה שדוגן זנז'י קורא לו בבנדואה) "להבהיר לחלוטין את העניין הגדול של תרגול של חיים שלמים." זוהי גם ההתחלה של תרגול אמתי של שיקנטאזה (פשוט לשבת)"

האין זה מובן מאליו שמילים כאלו אינן "תיאוריה נשגבת ללא קשר לתרגול שלנו"? מה המשמעות שלהן אם לא "הנחיות מעשיות לחיי היום-יום"? אז איך אנחנו יכולים להתלונן שבגלל שאיש לא לימד אותנו מה היא שיקנטאזה באמת אז " שדי השינה השתלטו עלי, או שנלכדתי במחשבות"?! אני חוזר על עצמי אבל אני אומר זאת שוב: כשאנחנו ישנים בזמן זאזן, אנחנו הם הישנים. אף-אחד אחר אינו אחראי לכך. זוהי שגיאה גדולה להאשים את "שדי השינה" או את המורה שלנו. האם ההדרכה באמת חסרה, או שמה לא שמענו אותה כיון שלא נעמה לאזננו?

אני ממשיך לבקר את אח הדהרמה שלי אבל האם באמת היה כה טיפש עד שלא הבחין בעניין כל-כך מובן מאליו? האמת שלא. הוא הבין זאת מצוין בשכלו. למרבה-הצער הוא לא תרגל זאת בגופו. למרות שהנזירים באותה תקופה ישנו הרבה בזמן זאזן, הם דנו בהתלהבות רבה בשאלות כמו: "מה לעזאזל זה בעצם שיקנטאזה?" או "מה זה באמת אומר לתרגל את דרך הבודהה?"
אח הדהרמה הזה במיוחד שאל את השאלות האלו את עצמו ואחרים. לדוגמה כל המאמרים שלו בספר השנה הישן של אנטאיז'י מוקדשים לשאלות האלו

אני רוצה להתייחס לשאלות האלו בחודש הבא, בטרם אמשיך לספר על החוויות והקשיים שלי. אני מקווה גם להציע דרכים קונקרטיות לקריאת טקסטים כמו "הנחיות לזאזן" ודומיו, ואיך להתמודד עם כל מני קשיים בזמן זאזן ובתרגול בכלל. עד אז אבקש את סבלנותכם הרבה.

10. אידאל ומציאות / מוהו נולקה was last modified: ינואר 13th, 2017 by מוהו נולקה

1 thought on “10. אידאל ומציאות / מוהו נולקה

  1. מעניין מאד לקרוא את הדברים אודות הנשימה בזמן הישיבה.
    אני תמיד מתלבט בין רעיון שקראתי אצל סוזוקי רושי, בזמן הזאזן אינך אלא דלת הנעה מעלה ומטה עם הנשימה, למרות שבמקומות אחרים הוא מדבר על "ישיבה בלבד"
    ובין דרכו של סוואקי רושי, כפי שהכרתי אותה עד עכשיו, בה אין כלום מלבד "רק ישיבה" או "סתם ישיבה".
    והנה כאן הוא מוסיף שאם תודעתך מוסחת הנח אותה… וכן הלאה.
    זכות שמורה למורי הזן הענקים הללו לומר דבר והיפוכו ולתת לנו את ההזדמנות להתבגר ולבחור.
    אפשר גם להכנס לדיונים אין סופיים ומלאי התלהבות אודות ישיבה כך או אחרת.
    אני מניח שסוזוקי רושי היה אומר: דברתם מספיק, עכשיו נשתה כוס תה.
    מעל הכל אני יודע שהדבר היחיד שיש, זה כשאקום מחר בבוקר שוב לשבת זאזן, בלי לדעת בדיוק מה אני עושה.

להגיב על יוסי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.