6. עדיין דבר-מה חסר? / מוהו נולקה

הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

בחודש שעבר הסברתי מהו "תרגול למבוגרים" בעזרת שתי ההכרות הראשונות של מבוגר אמתי, שהן "תשוקה מועטה" ו-"הידיעה שדי במה שיש". מה שכתבתי הוא שלהיות מבוגר פירושו להיווכח שדי לך במה שהחיים מציעים לך ברגע זה, ושאין לך צורך לחפש דבר-מה טוב יותר במקום אחר. ככל שתשוקתך תגבר כך יחסר לך דבר-מה, וייגרם לך סבל. ולכן מבוגר פשוט מפסיק להשתוקק ליותר ממה שיש לחיים להציע כאן ועכשיו.

כל זה טוב ויפה, אבל האם לא עלה בדעתכם שאולי מדובר ברעיונות חלולים שאין להם נגיעה למציאות שבה אנחנו חיים? ובכן לו אלה רעיונות חלולים מוטב שתפסיקו לקרוא את הפרק הזה לאלתר ומוטב שאני לא אבזבז את זמני בכתיבתו. אבל כמובן שאני מנסה לא להעלות רעיונות בלבד כי אם לשפוך מעט אור על מה שאני מכנה "תרגול למבוגרים". "תרגול" הוא חיי היום-יום ולעולם לא "רעיון", וזאת למרות שלעתים "רעיון" יכול לעזור לנו לברר עם עצמנו את עניין ה"תרגול". עלינו להיזהר לבל נסתפק בהעלאת רעיונות אודות "תרגול" – עלינו לממש את ה"תרגול"1, להגשים ולגלות אותו בחיינו. אחרת ה"תרגול" שלנו אינו אלא רעיון חלול.

מדוע אם כך, מושגים כמו "תשוקה מועטה" ו-"הידיעה שדי במה שיש", "להיווכח שתמיד יהיה לך מספיק אם לא תדרוש מהחיים יותר משהם מציעים לך ברגע זה" נשמעים לנו כרעיונות חלולים? האין זאת כיון שלמרות שייתכן שאנחנו מבינים בשכלנו שהמציאות של חיינו די לה במה שהיא, עמוק בתוכנו אנחנו מרגישים "שעדיין דבר-מה חסר"? אני חושב שאפילו אחרי שנים של תרגול הדרך הבודהיסטית אנחנו עדיין מרגישים ש"דבר-מה חסר". אנחנו עדיין רוצים דבר-מה טוב-יותר, קצת יותר ממתקים, אושר והארה. וכך אם נהיה כנים עם עצמנו, ייתכן שנגלה שבמקום להסתפק במה שיש לחיים להציע לנו ברגע זה, אנחנו לא מסופקים במה שיש לנו ואנחנו משתוקקים ליותר, גם אם לא ברור לנו בדיוק מהו הדבר שחסר לנו. מדוע זאת?

הרושי סאוואקי קודו אומר:

"חסר דבר-מה בזאזן? מה חסר? דבר אינו חסר מצידו של הזאזן, זהו רק האדם השוגה במחשבות-שווא, שיושב בזאזן וחושב 'דבר-מה חסר'!"
"דבר-מה חסר – פשוט שב זאזן. דבר-מה חסר – תרגל זאזן בגופך. דבר-מה חסר – הגשם הזאזן בגופך."

ועדיין, מדוע חסר דבר-מה? אם פירושו של "תרגול למבוגרים" הוא אכן להפסיק להשתוקק ליותר ממה שיש לחיים להציע לנו ברגע זה, כיצד אנחנו יכולים בכלל לחשוב שדבר-מה חסר? לכל הפחות בזמן שאנחנו בזאזן עלינו לחוש שאיננו חסרים דבר, שיש לנו כל שאנו צריכים?! הרושי סאוואקי עונה על כך באומרו "שזהו רק האדם השוגה במחשבות-שווא, שיושב בזאזן וחושב 'דבר-מה חסר'!" אין שום דבר שגוי בזאזן שאנחנו מתרגלים, אלו רק מחשבות-השווא המלוות את התרגול שמנסות לשכנע אותנו "שעדיין דבר-מה חסר". ובעצם עבור כולנו, בני-אדם השוגים במחשבות-שווא, תמיד חסר דבר-מה. זה אך טבעי. מאידך אל-לנו לשכוח שאנחנו בו-בזמן בודהה. להיות בודהה פירושו להיות מחובר למציאות המוחלטת בה דבר לעולם אינו יכול להיות חסר. ובעוד אנחנו חושבים שעדיין דבר-מה חסר, משהו בנו מבין בשלמות שאין ביכולתנו כלל וכלל להשתוקק ליותר ממה שיש לנו. אנחנו בו-בזמן בני-אדם השוגים במחשבות-שווא ובודהות, ילדותיים ומבוגרים בו-בזמן. אני חושב שלכולנו יש את המבנה המפוצל הזה בתודעתנו, ואני לא חושב שניתן לוותר על צד אחד לטובת האחר.

הבעיה של מבוגר אמתי היא כיצד שני הצדדים האלו מתייחסים זה לזה. האם ברצונך לחיות את חייך תחת הנהגתו של הצד הילדותי שלך, שטוען תמיד שעדיין דבר-מה חסר? מבוגר אמתי יעדיף לשבת מעוגן במציאות בה "עדיין דבר-מה חסר", מגשים הזאזן בגופו בו-בזמן שמחשבותיו משתוקקות "לדבר-מה נוסף".

הרושי סאוואקי אמר גם: "זאזן פירושו לשבת איתן בו-בזמן שדבר-מה חסר."

ישנו קואן מפורסם, שביפנית נקרא בדרך כלל, "הקואן של הסימנייה מו". הוא מספר על נזיר ששאל את רבו: "ומה עם הכלב הזה. היש לו טבע-הבודהה או אם לאו(מו)?" הרב עונה: "מו (לאו)!"2

המילה "קואן" פירושה "מקרה-פומבי", בדרך כלל חילופי דברים בין מורה לתלמיד, או אמרה או מעשה אחר של רב-זן ששימשה מאוחר יותר כדוגמה לביטוי של האמת. בעת החדשה הפכה המילה "קואן" לשמש לתיאור שאלה אחת מתוך תכנית-לימודים שעל תלמידי-זן הלומדים תחת מורה קואנים "לענות בהצלחה". התלמיד ייכנס אל "חדר הדוקוסאן" כדי להיפגש בארבע-עיניים עם המורה. ראשית הוא יכריז על הקואן שלו, ואז המורה יבקש את תשובתו. התלמיד הכין מבעוד מועד הצהרה או מעשה שיבטאו את הבנתו. אם המורה מאשר את הבנתו התלמיד "יתקדם" אל "הקואן הבא", אם המורה אינו מאשר את הבנתו, על התלמיד "לנסות שוב" בפעם אחרת. במקרה של "הקואן של הסימנייה מו", לתלמיד סיכוי טוב "לענות בהצלחה" אם רק ישאג "מוווווווווווווווווווו!" בקול עמוק מעומק ההרה שלו, כדי להראות שהוא "הפך לאחד עם מו". כדאי לשים לב לעובדה שביפן קוראים לקואן "הקואן של הסימנייה מו" ולא "הקואן מו". בעצם מדובר בלהפוך לסימנייה "מו", ולא להפוך "לכלום מוחלט" או "ריק מזרח אסייתי" כפי שחשבו פילוסופים אחדים. כקואן מודרני למו אין משמעות אחרת אלא "מוווווווווווווווווווו!"

קואנים אחרים ידרשו מהתלמיד לסטור למורה או לעשות כאילו הוא משתין עליו. התשובות לקואן יכולות להיות תמימות ומשעשעות כמו משחק ילדי-גן. לא בדיוק מה שייחשב "כתרגול למבוגרים", אבל קואנים משמשים במסורות זן מסוימות כאמצעי למטרה ולא כמטרה בפני עצמה. כאמצעי למטרה אני חושב שקואנים משמשים אותנו היטב כדי להשתחרר מכלא המחשבות המרובות בתודעתנו. והשחרור הזה מתבצע תוך התיילדות מלאכותית של עצמנו, חזרה למעין מצב תינוקי – בזן זה נקרא "להפוך לאידיוט מושלם". במסורות מסוימות, "להפוך לאידיוט מושלם" נחשב כשלב הכרחי לתרגול זן.

אבל אין ברצוני להמשיך ולדון ביתרונות והחסרונות של "זן הקואנים". אני רוצה להתרכז באפיונים עמוקים יותר של "הקואן של הסימנייה מו". כאשר הנזיר שואל: "ומה עם הכלב הזה. היש לו טבע-הבודהה או אם לאו?", הוא אינו שואל אודות סתם איזה כלב. כאשר הוא אומר "כלב", הוא מתייחס לאותו צד בעצמו שניתן להתייחס אליו בדיוק רב כאל "כלב". הבודהיזם מלמד אותנו שכולנו בודהות, אבל האם באמת ניתן לקרוא בודהה לעצמי, הכלב הזה? הרב לא ענה " מוווווווווווווווווווו!" אלא פשוט "לא!" ישנו הבדל מובהק בין אדם השוגה במחשבות-שווא לבין בודהה. כבני-אדם השוגים במחשבות-שווא אנחנו רחוקים מאד מלהיות "בודהות כפי שאנו". הקואן ממשיך בשאלה של הנזיר: "אם כפי שהבודהיזם מלמד אותנו, לכל דבר יש טבע-הבודהה, כיצד ייתכן שרק לכלב הזה, לי, אין?" והרב עונה: "בשל טבע הקרמה." נכון שכבודהות יש לנו טבע-הבודהה, אבל כבני-אדם השוגים במחשבות-שווא טבענו הוא "קרמה", ושונה הדבר לחיות את חיינו מסובבים על-ידי הקרמה מלחיות את חיינו כבודהה.

דבר מעניין הוא שבזמן אחר ענה הרב תשובה הפוכה – הנזיר שואל, "ומה עם הכלב הזה. היש לו טבע-הבודהה או אם לאו?", הרב עונה, "כן, יש לו!" – אפילו לכלב כמוך או כמוני אין דרך להימלט מהמציאות המוחלטת שנקראת "טבע-הבודהה". אדם השוגה במחשבות-שווא אינו זהה לבודהה, אבל גם לא ניתן להפריד ביניהם. בודהה מתעלה על האדם, אבל בו-בזמן הוא סוגר וחובק את האדם. הנזיר המשיך ושאל: "אתה אומר שלכלב הזה יש טבע-הבודהה, אבל מדוע אם-כך מתגלה טבע-הבודהה הטהור במצב-קיום כל-כך מכוער?"; כאשר אני מסתכל על עצמי בכנות, כל שאני רואה הן תשוקה, שנאה, מחשבות-שווא – כיצד יכול איזשהו "טבע-בודהה" להתגלות בזה? התשובה של הרב היא מן המפורסמות: "זה נעשה במכוון!"

אדם השוגה במחשבות-שווא אינו אלא אדם השוגה במחשבות-שווא. הבודהה אינו פחות מבודהה. ישות השוגה במחשבות-שווא ובודהה אינן אותו הדבר, אבל כאשר אדם השוגה במחשבות-שווא, בלב הקרמה והאשליה, מוצא מחסה3 ולוקח על עצמו את הנדרים4 וחי חיי תרגול, הישות שטבעה קרמה הופכת לישות שטבעה נדר – ובודהה ובודהיסטווה, מבוגר אמתי מתגלה במכוון. בודהיססטווה או מבוגר הוא ישות השוגה במחשבות-שווא החיה את חייה מנדר לנדר. על-אף שאינם זהים, בודהה ואדם לא ניתנים להפרדה. לחיות מנדר לנדר, לחיות כמבוגר אחראי, ולחיות מסובב על-ידי הקרמה כתינוק מגודל, הן דרכים שונות לחלוטין לחיות את חיינו. מבוגר בוחר "במכוון" להשתמש בקיום הקרמתי שלו כאדם כדי לחיות את דרך הבודהה.

אני שוגה במחשבות-שווא, ואני בודהה. אני תינוק מגודל, ובו-בזמן אני מבוגר אמתי. השאלה היא כיצד שני ה"אני" האלו מתייחסים זה לזה. באותו האופן בו אם אוהבת מושכת את ילדה הבוכה בידו, כך אני המבוגר מורה את הדרך לאני הילדותי באפשרו לו לעקוב אחר כוח-הכבידה של הזאזן. אין כל תועלת לפתח חרדה בניסיון לחנך את עצמי בעצמי, כפי שיכול לקרות להורה צעיר כאשר התינוק שלו לא מפסיק לבכות. כאשר ההורה אוהב את ילדו באופן-טבעי והילד באופן-טבעי הולך בדרך ההורה, ניתן להבין בבירור כיצד הישות השוגה במחשבות שווא, "הכלב שבי", מחוברת בו-בעת אל הבודהה והבודהיסטווה המבוגר, חיה מנדר לנדר.

"זאזן פירושו לשבת ביציבות בה-בעת שדבר-מה חסר."

"להיות נצפה על-ידי זאזן, מקולל על-ידי זאזן, חסום על-ידי זאזן, להיסחב על-ידי זאזן, לבכות יום-יום בדמעות של דם – האין זו דרך החיים המאושרת ביותר שתוכל לדמיין?"

את ה"אושר" הזה נוכל לטעום רק עם נחישות של מבוגר. למרבה-הצער הוא אינו קיים עבור אלו שתודעתם בת שלוש. אצלי מתקיימים במקביל המבוגר הנחוש ובן השלוש, עבורו תמיד חסר דבר-מה. אבל אין מדובר בפיצול-אישיות או בסתירה פנימית. אם אנחנו מתרגלים בצורה בוגרת אנחנו יכולים לשאוב כוח רב מן המבנה הפנימי שלנו. בגנז'וקואן אומר דוגן זנז'י:

"כאשר תורת-הבודהה עדיין אינה ממלאת את הגוף והתודעה, אתה חושב שאתה מלא בה.
כאשר אתה מלא בתורת-הבודהה, אתה מבין, שצד אחד חסר דבר-מה."

ילדותי לחשוב שדי-לנו במה שיש כאשר מדובר בתרגול תורת-הבודהה. זהו המבוגר שבנו שמבין "דבר-מה חסר". כאשר אנחנו מרוצים מהזאזן שלנו, זהו סימן בטוח לכך שמשהו בזאזן שלנו שגוי. מאידך, כאשר אנחנו באמת מתרגלים זאזן, אנחנו מבינים שצד אחד חסר. דבר כמובן אינו חסר מצידו של הזאזן. אבל כבני-אדם יש לנו את החסרונות שלנו, את הצד הילדותי שלנו, ככל שהתרגול שלנו הופך להיות בוגר יותר, כך ההכרה בילדותיות ובמחשבות-השווא שלנו מתבהרת. בשל ההכרה הזו אנחנו ממשיכים להתמסר לדרך, מסתכלים על עצמנו מזוויות שונות. אבל כאשר אנחנו מתחילים להיות מרוצים מהתרגול שלנו, מברכים את עצמנו על מה שהשגנו – בעצם חזרנו אחורה לשלב בו אנחנו חושבים שדי לנו ממה שלא ייתכן שלעולם יהיה לנו מספיק – תורת-הבודהה. וזהו רק עניין של זמן עד שנתחיל ליילל ולהתלונן: "עדיין דבר-מה חסר". הדבר היחיד שחסר הוא גישה בוגרת ואחראית לתרגול שלנו.

דוגן מונה שש הכרות נוספות של מבוגר אמתי, אחרי "תשוקה מועטה" ו-"הידיעה שדי במה שיש": "ליהנות מן השקט (לא להעסיק עצמך בנושאים שאינם ממין-העניין)", "להתאמץ לתרגל (לקחת אחריות על חייך)", "לא לשכוח את הנחישות (מדוע אני מתרגל?)", "תרגול סמאדהי ( להגשים את הזאזן בגוף)", "לתרגל תבונה (ליישם את ה"תרגול למבוגרים")", "לא לדבר למעלה-מן-הדרוש (לעלות-כתה מרעיונות חלולים)". במקום להסביר הלאה את ההכרות האלו, אני רוצה לספר על האופן בו הגעתי לאנטאיז'י לראשונה, ומה חוויתי. המשך יבוא.

__________________________________

1. בלשון המקור:Put “practice” into practice
2. הרב המדובר הוא לא אחר מג'ושו
3. מחסה בבודהה, בדהרמה ובסנגהה (שלושת אבני-החן הבודהיסטיות)
4. הנדרים הם נדרי הבודהיסטווה


6. עדיין דבר-מה חסר? / מוהו נולקה was last modified: ינואר 13th, 2017 by מוהו נולקה

6 thoughts on “6. עדיין דבר-מה חסר? / מוהו נולקה

  1. סבסטיאן,
    תודה על התרגום המרתק. אכן נושא מעורר תהייה – האם צריך להסתפק וללמוד לאהוב את מה שיש לנו או אולי דווקא התחושה שמשהו חסר היא זו שגורמת לנו לרצות להמשיך לתרגל, ללמוד…

    1. תודה, הדס, על תגובתך.

      אם אני בוחן את עצמי אני רואה שהתחלתי בחיפוש אחר דרך בגלל שהרגשתי לא שלם ולא מסופק. אחרי שהתוודעתי לבודהיזם ולזן, חשבתי שבודהיזם זה הדבר הנפלא ביותר עלי-אדמות. חשבתי שהחיפוש נגמר ושהגעתי אל המנוחה והנחלה. דבר לא יטריד אותי עוד. הנקודה הזו מאד בעייתית שכן בקלות יכלתי להגיע למסקנה שאין לי יותר שום צורך בתרגול. למזלי לא הפסקתי לתרגל. ככל שתרגלתי והתעמקתי בלימוד הדרך הבודהיסטית ראיתי כמה אני רחוק מלהיות בודהה. כמה לא מושלם ופגום אני. כיון שידעתי שהתרגול לא יהפוך אותי לבודהה יכולתי באותו זמן פשוט להפסיק לתרגל. אבל ראיתי גם שלמרות שאני פגום וחסר – בודהה אינו פגום וחסר וכך לא נותר לי אלה להמשיך לתרגל את הבודהיות שלי, להמשיך להגשים בודהה בכל הגוף והתודעה. לא מתוך כוונה להפוך לבודהה אלא מתוך הכרה שאין דבר פרט לבודהה ושלי יש הבחירה האם להגשים אותו או להפנות לו עורף. כשאנחנו מתרגלים את דרך הבודהה אנחנו בודהה.

      אני חושב שאחד הדברים המעודנים ביותר והקשים ביותר להבנה הוא שהתרגול שלנו לא יהפוך אותנו להיות בודהה ושאנחנו לא מתרגלים בשביל להפוך לבודהה. ולאחר שמבינים זאת להמשיך ולתרגל בכל זאת. לא מתוך אהבה למה שיש אבל גם לא מתוך דחייה ממה שיש. אנחנו צריכים להפסיק לברוח ולהסתכל בדברים כפי שהם. לעמוד איתן בעין הסערה במקום היחיד ממנו רואים שמיים בהירים.

      אנחנו מתרגלים בודהיות – אנחנו מתרגלים את היותנו בודהה. הדרך היחידה להיות בודהה היא לתרגל בודהה, להגשים בודהה. או כמו שדוגן זנז'י כותב בפוקאנזאזנגי: "אם ברצונכם להשיג את הממשות החלו לתרגל את הממשות, עכשיו."

    2. הדס,
      אין צורך "להסתפק במה שיש" מכיון שיש לך הכל, תמיד היה לך ותמיד יהיה לך. דווקא המחשבה שאין לאן ללכת ואין מה להשיג – היא המאפשרת לך להתרווח, להרגע ולשבת בזאזן. ולהבין ש"אני" הוא חלק ממכלול עצום ורב שהוא הכל.
      המשך התרגול הוא לא בגלל שחסר דבר מה, אלא בגלל שאני יודע שהתרגול, הישיבה, היא היא הממשות.
      ומן המקום שאני יושב בו בגב זקוף, היא מתפשטת ליום יום, לחיים.
      ראוי לי להוסיף שאני לא מדבר בתור נזיר שמקדיש את חייו לזאזן, אלא בתור אדם פשוט – "בעל בית" כמו שקרא לזה דוגן, שיושב זמן קצוב בכל יום.

  2. ישבתי בבקר ארבעים וחמש דקות. באמצע, מתי שהוא, נזכרתי דווקא בפוקאנזאזנג'י: בפסוק על הדרקון שמגיע למים והנמר שעולה להרים – למקום הטבעי שלהם, שם הם בבית, אכן לא חסר דבר ואין צורך בכלום. ואז אני קורא כאן את הפרק החדש שתרגמת ותוהה איך זה יכול להיות…
    כמו כולם גם אני הגעתי לזאזן מחיפוש, בגלל שהייתי חסר ורציתי להגיע אל המנוחה והנחלה. הזאזן הוא לא כדור שיש לבלוע בבקר כמו תרופה, הוא מחלחל אל חיי היום יום שהופכים שקטים יותר, פחות חרדות, פחות כעס.
    כל טוב, יוסי

    1. "הזאזן הזה אינו שיטת מדיטציה. זהו רק שער הדהרמה הקל והמשמח , זהו התרגול וההגשמה של ההתעוררות כולה. בזאזן מתגלה המסתורין הפתוח ואין עוד מלכודות ובורות להיכשל בהם. אם השגת נקודה זו הרי שאתה דומה לדרקון שהגיע למים, לנמרה הנחה בין ההרים. שכן עליכם לדעת שהדהרמה מתגלה מעצמה, כך שלמן ההתחלה תשתחררו מקהות-חושים והסחת דעת." (פוקאנזאזנגי)

      האם השגת נקודה זו? האם השגתי נקודה זו?
      לפעמים מספיקה דקה, לפעמים חיים שלמים.

להגיב על הדס לבטל

האימייל לא יוצג באתר.