9. לא אכפת לי אם אמות… / מוהו נולקה

הקדמה ותוכן

"תרגול למבוגרים" הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז'י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

החיים שמצאתי באנטאיז'י היו שונים מאד "מתרגול הזן" שדמיינתי לי עד אז. בחודש שעבר כתבתי על ההפתעה שציפתה לי כשגיליתי שהנזירים ישנים בזמן זאזן, כתבתי עד כמה הייתה העבודה קשה עבורי, וגם אודות גישה לתרגול, שהייתה חדשה לי לחלוטין ושלא חשבתי עליה קודם לכן: "אתה בורא את אנטאיז'י!" אני רוצה להמשיך ולהרהר עוד קצת אודות אותם רשמים ראשונים מאנטאיז'י.

אומרים שהעבודה באנטאיז'י דורשת מאמץ גופני רב, וגיליתי שאכן כך הדבר. אין זה כיון שהעבודה היא חלק מן התרגול ולכן עליה להיות קשה ככל שניתן כדי לדחוף כל אחד אל הקצה. ממש לא, אנחנו פשוט עושים מה שנדרש כדי לקיים את חיינו כאן, והסתבר לי שנדרש הרבה יותר ממה שדמיינתי לעצמי כששמעתי שאנטאיז'י "מספק את צרכיו בעצמו". על-אחת-כמה-וכמה באותו סתיו בו הגעתי בשל הטייפון שסחף את הכביש, את שדות האורז ועקר מאות עצים. עד גיל עשרים-ושתיים לא הרמתי דבר כבד יותר מכרך של "השובוגנזו", וגם לא ידעתי להבדיל בין ירק לבין עשב שצמחו בגינה. הספיקו שלושה ימים של סחיבת אבנים וגזעים בגשם הסתיו הכבד כדי להביא אותי אל הקצה. בהפסקה אחת שאל אותי הנזיר הראשי: "האם כל 'מתרגלי הזן' הגרמניים כל-כך עצלנים?"

האמת היא שכלל לא החשבתי עצמי עצלן. ניסיתי ככל יכולתי, אבל זה לא היה הרבה – רחוק מלהיות מספיק! בבית-הספר תמיד הייתי אחד מהמצטיינים – כעת הייתי רק נטל על כל האחרים. זו הייתה חוויה קשה עבורי; אבל אני בטוח שעבור הנזירים שנאלצו לסבול את הנטל שוודאי היוויתי עבורם, זה היה מעייף אפילו יותר.

לא הופתעתי רק מכמות העבודה שנעשתה, כי אם גם מחוסר היעילות שבה היא נעשתה. כמובן שאיש לא מצפה מסטודנט שזה עתה הגיע ונתפס כנטל להעיר על האופן בו דברים נעשים או על האופן בו ניתן לייעל את עשייתם. מורי הרושי מיאורה שיניו ז"ל השתתף ברוב העבודות באותו זמן, אבל כיון שרצה לתת לנזירים פחות מנוסים הזדמנות להפגין יצירתיות ואחריות, הוא לא לקח על עצמו את תפקיד המנהיג גם כשברור היה שזמן ומאמץ מתבזבזים על עבודה לא נחוצה. בזן מקובל לומר דברים כמו: "הזז את הגוף ולא את המוח!" – כתוצאה העסקנו את עצמנו במשך שבועות בעבודה שיכולנו לסיים במספר שעות. במקרים כאלה לא תמיד היה לי קל פשוט לעשות בשתיקה כדברי הנזירים האחרים כפי שציפו ממני. מה שעשינו נראה לי כל-כך טיפשי!
בכל-זאת כשאני חושב על זה כעת, הרי ברור שהתרגול הכי "לא-יעיל" שניתן להעלות על-הדעת הוא זאזן. הגעתי כדי לתרגל זאזן – אז למה להתלונן על-כך שהעבודה נמשכת מעבר לנחוץ (מה עוד שאחת הסיבות היא שאני לא עובד כהלכה)? אם ברצונך לתרגל זאזן עליך להיות מוכן לבזבז "לחינם" גם את גופך וגם את מוחך. במובן הזה העבודה הלא יעילה בה נטלתי חלק באנטאיז'י הייתה תרגול טוב "לשום-דבר".

דיש האורז עורר אצלי את קדחת-השחת שגרמה לי להשתעל עד החורף. השתעלתי בעבודה, השתעלתי בזאזן ואפילו השתעלתי בלילה. היה לי קשה, אבל הנזירים סביבי סבלו הרבה יותר, וסביר שלא היו מצטערים לו הייתי עוזב. המוח שלי לא הסכים עם מעשיי, הגוף שלי כאב ובקושי יכולתי לנשום – מדוע לא עזבתי? הפעמים היחידות שהרגשתי כמו עצמי באנטאיז'י היו בשעות הזאזן, אבל יש מקומות אחרים בהם אפשר לתרגל זאזן. ועבור סטודנט בן עשרים-ושתיים העולם צופן הנאות רבות יותר מאשר סחיבת סלעים וגזעי-עצים בגשם. אני חושב שהסיבה שבגללה נשארתי היא שהייתה לי השקפת-עולם שלילית מאד אודות החיים. חשבתי לעצמי: "לא אכפת לי אם אמות ככה". יום אחד אמר לי אחד הנזירים, "אתה חסר רגשות לחלוטין!" באותו זמן כלל לא הבנתי על מה הוא מדבר. אבל אני חושב שהוא התכוון לחוסר העניין המוחלט שגיליתי בחיים.

יש אנשים שאומרים שלבודהיזם השקפה שלילית אודות החיים, בהדגישו שהחיים עצמם הם סבל. אני לא חושב כך. נהפוך-הוא, אני חושב שמצאתי עניין בחיי דרך החוויה הראשונה הזו באנטאיז'י, שמאוחר יותר הובילה לגילוי של שמחת החיים ברגע יחידי זה. אבל בגיל עשרים-ושתיים זה לא נראה אפשרי. החיים היו פשוט מעמסה. כל יום היה פשוט עשרים-וארבע שעות של שעמום. איך יכולתי להימלט מהכלא הזה? לולא אחזתי במוחי ברעיון שאם אין ביכולתי לשאת את קשיי החיים באנטאיז'י "מוטב פשוט שאמות" – אני סמוך ובטוח שהייתי חוזר לאוניברסיטת קיוטו במהרה. אבל רעיונות כמו "ליהנות מהחיים" או "לדאוג לגוף ולתודעה ולחיות חיים בריאים וארוכים" היו זרים לי לחלוטין. אם זן לא יעבוד עבורי אז שלפחות יהרוג אותי… הייתי ילד מדוכא למדי באותו זמן, ועד-היום אני אסיר-תודה לנזירים שלמרות הכל, חלקו את חייהם עמי.

בעוד אני התייחסתי לזאזן כזמן בו אני יכול להיות אני-עצמי, הנזירים באופן מעט משעשע התייחסו אליו כאל" זמן שינה". כתבתי בחודש שעבר שאחת הסיבות לכך הייתה כמות העבודה והמחויבות המוחלטת בה הנזירים הקריבו עצמם למען המנזר. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה. הסיבה החשובה יותר נדמה לי, הייתה היעדר הנעה לתרגל זאזן. כשמתחילים שומעים "שזאזן אינו טוב לדבר" [או טוב לשום-דבר המת'] יש והם מופתעים. אבל זה בכל זאת נשמע מגניב באיזשהו אופן. אם אתה מתרגל את "הזאזן הזה שאינו טוב לדבר" כל בוקר וכל ערב, שני סששינים בחודש במשך חמש או שש שנים, השקפתך משתנה: "מה אני עושה כאן בכלל? הם אמרו לי שזה טוב לשום-דבר – אני חושש שאכן זה המצב!"

"תרגול למבוגרים" מתחיל בדיוק בנקודה הזו. לרוע-המזל מתרגלים מעטים מבינים זאת. רובם מצפים "שהמורה" או אדם מנוסה אחר יפתור זאת עבורם. ואם הם לא מקבלים עזרה או אם זו לובשת צורה אחרת משציפו לה, הם מאבדים את ההנעה ההתחלתית שלם לתרגול זאזן. כל זמן שיש לנו תקווה "שנגיע למשהו" בעזרת התרגול שלנו, אנחנו מוכנים להתאמץ ולנסות – אבל כשאנחנו מגלים שהתרגול הזה בעצם "לא לוקח אותנו לשום-מקום", שהוא אכן כפשוטו אינו טוב לדבר, אנחנו נגיע לאולם הזאזן רק כיון שאנחנו חייבים – ונירדם!

הדבר המפחיד ביותר בשינה בזאזן הוא שכשאנחנו מפתחים את ההרגל אנחנו מפסיקים להבחין בכך שאנחנו ישנים. אפילו כשמורה מנסה להעיר אותנו ואומר לנו "הפסיקו לישון!", אנחנו רק נחשוב: "על מי הוא מדבר? עלי? לא יכול להיות, אני לא ישן… אני מתרגל זאזן בדיוק כמו כל אחד אחר כאן… האם אין זה בדיוק הזאזן שאינו טוב לדבר?"
ברגע שאנחנו כך נופלים, אין ביכולתנו לטפל בתרגול שלנו כמבוגרים. וכשהמורה מנסה לעזור לנו בכל-זאת, אין ביכולתנו לשמוע אותו עוד. אנחנו אבודים.

9. לא אכפת לי אם אמות… / מוהו נולקה was last modified: ינואר 13th, 2017 by מוהו נולקה

3 thoughts on “9. לא אכפת לי אם אמות… / מוהו נולקה

להגיב על יאירה לבטל

האימייל לא יוצג באתר.