ארכיון תגיות: אוצ’יאמה

10. אידאל ומציאות / מוהו נולקה

נשמו את נשימת מלא חייכם, בכל נשימה ונשימה, בכל רגע ורגע.

הקדמה ותוכן

“תרגול למבוגרים” הוא אסופה של טקסטים שכתב אב המנזר של אנטאיז’י, מוהו נולקה. הוא החל לכתוב אותם בשנת 2003, שנה לאחר שהתמנה לאב המנזר והמשיך בכך בתדירות חודשית או דו-חדשית עד לתחילת שנה זו.

בשלושת החודשים האחרונים כתבתי אודות הרשמים הראשונים שלי מאנטאיז’י. תיארתי את השוני הרב בין דימוי “הזן” שהחזקתי בו כתלמיד אוניברסיטה לבין החיים שמצאתי במנזר הזן. וכפי שכבר כתבתי, הופתעתי בעיקר לגלות את הנזירים ישנים בזמן זאזן. זה עמד בסתירה מוחלטת לרעיונות הרומנטיים שהיו לי אודות תרגול זן.

אני מבין שאני לא רע במציאת פגמים של אחרים. מאידך אני לא כל-כך טוב בהבחנה באלו שלי. יש לי גם נטייה לחפש אחר האידאל שלי באיזשהו מקום “אי-שם”, וכשאני לא יכול למצוא אותו במציאות, אני מאשים את הסביבה ואת האנשים בה. אבל האין זה אני שצריך להגשים את האידאל במציאות, ולא להמתין לאידאל שיקפוץ מתוכה? אני חושב שכשהרושי מיאורה אמר לי ולתלמידים האחרים, “אתה בורא את אנטאיז’י” – הוא התכוון שנבין את הנקודה הפשוטה הזו. אבל כיון שאנחנו לא מבינים את הנקודה הפשוטה הזו, אנחנו מתאכזבים מהמציאות שאנחנו מוצאים ומתחילים לשנוא את סביבתנו. או שאנחנו נוטים לקיצוניות השנייה וזורקים את האידאל שלנו לפח-הזבל, כשאנחנו “עובדים” על עצמנו כך שנחשוב שזו הכוונה במה שנקרא “לקבל את הדברים כפי שהם”. מיותר אולי לציין ששתי התגובות האלו למציאות אין בינן לבין “תרגול-למבוגרים” דבר וחצי דבר. להמשיך לקרוא 10. אידאל ומציאות / מוהו נולקה

מתוך הספר “לפתוח את האגרוף הקמוץ של המחשבה” / קושו אוצ’יאמה

מהו אותו דבר שאנו קוראים לו “אני”? נראה כאילו “האני” מתבלט רק אל מול או במפגש עם איזשהו “אחר”.

לדוגמה, גבר יכול לראות את עצמו כמשהו בשם “בעל” שקיים ביחס “לאשתו” “והורה” ביחס “לילדו”. בעבודה ייתכן שירגיש שזהותו היא של “אדם הכפוף לממונים עליו”. ייתכן שיחשיב עצמו “איש מכירות” ביחס “ללקוחות” שלו, “כמתחרה” בייחס לאחרים באותו תחום עיסוק, “עני” ביחס “לעשיר”, כזה שאינו יכול לקנות משהו שהוא מדמיין כרצוי, “מפסידן” בניגוד “למצליחן”, “חסר אונים” אל מול החברה, וכן הלאה ללא סוף. יהיה זה מפליא אם אדם שתפיסת העצמי שלו מבוססת על השוואות כגון אלו לא יכרע תחת תחושות קשות של נחיתות.

להמשיך לקרוא מתוך הספר “לפתוח את האגרוף הקמוץ של המחשבה” / קושו אוצ’יאמה