שלושה נושאים

אודות המושג ״תרגול״

אני משתמש הרבה במילה ״תרגול״ בשביל לתאר את העבודה הבודהיסטית. אחרים משתמשים במילה ״אימון״. הסימנייה הסינית שהמילה הזו מתרגמת היא 修 שנקראת Syu או Shu. הסימנייה שבכתביו של דוגן בדרך כלל צמודה לסימנייה הזו היא 證 שנקראת Syo או Sho. הפירוש של 修 הוא ״טיפוח״ וגם ״תרגול שחוזר על עצמו״ והפירוש של 證 הוא ״מימוש״ או ״הגשמה״. את הצירוף הזה תרגמתי עד כה כתרגול/התעוררות. לאחר מחשבה ארוכה ובחינה נוספת של המשמעות של הסימניות האלה החלטתי לשנות את התרגום הזה לתרגול והגשמה – במובן העמוק קל יותר להבין באמצעות המילים האלה את הכוונה של דוגן זנג׳י כשהוא אומר ש – ״תרגול והגשמה הם אחד.״ הפירוש של זה הוא שהגשמה של דרך הבודהה היא בעצמה תרגול של דרך הבודהה ותרגול של דרך הבודהה הוא כבר הגשמה של דרך הבודהה. ההפרדה בין הגשמה והתעוררות מאפשרת לנו ביתר קלות להבין משפטים כמו המשפט הבא שמופיע בפוקאנזאזנגי:

״הזאזן הזה אינו שיטת מדיטציה. זהו רק שער הדהרמה הקל והמשמח , זהו התרגול וההגשמה של ההתעוררות כולה.״

בתרגום הקודם המשפט הזה תורגם כך:

״הזאזן הזה אינו שיטת מדיטציה. זהו רק השער הקל והמשמח לדהרמה, זהו התרגול/התעוררות של דרך הדהרמה חסרת הגבולות ״

אני חושב שניתן לראות שהתרגום החדש מאפשר להבין ביתר קלות את היחס שדוגן זנג׳י רואה בין תרגול להתעוררות – וניתן לנסח אותו כך: ההגשמה של הדרך בתרגול היא כבר ההתעוררות כולה. התרגול וההגשמה (שאינם נפרדים) של דרך הבודהה הוא זאזן.

אנשים שואלים את עצמם פעמים רבות באיזה אופן על התרגול הבודהיסטי לבוא לידי ביטוי בחייהם? האם די בזאזן? האם צריך לתרגל דבר-מה נוסף?
התשובה שלי היא שראשית ואחרית התרגול הבודהיסטי הוא זאזן. אבל בכל פעם שאנחנו פועלים מבלי להפריד בין הפועל לפעולה, בין מטרת הפעולה לפעולה עצמה, בין הפעולה לתוצאות הפעולה ובין הפעולה למושא הפעולה – אזי באותו רגע אנחנו מתרגלים את הממשות ומגשימים את הממשות. כשאנחנו מתרגלים בלב-שלם מבלי להיאחז בדבר הרי שזהו התרגול וההגשמה של ההתעוררות כולה. וזה אינו שונה מזאזן. ובסופו של דבר אם נכוון את כל פעולותינו הרחק מעצמנו ואל בודהה (ולא במובן של ״מה בודהה היה אומר על זה?״), קרי אל הזולת במובנו הרחב קרי כל היקום – הרי שנמצאנו מתרגלים ומגשימים את ההתעוררות הגדולה של הבודהה. בסופו של יום לא כל האנשים יכולים לשבת בזאזן מסיבות פיזיות – זו טעות לחשוב שהבודהה מרחיק אותם מדרכו בשל כך. הסוד הגלוי הוא להביא את איכויות הזאזן לכל פעולה. התבחין של הזאזן הוא שיקן (只管) – פשוט, רק, אין צורך לחשוב על, בכל האמצעים – זהו הזאזן שלנו שיקנטזה – פשוט לשבת, רק לשבת, אין צורך לחשוב על ישיבה (או על כל דבר אחר), לשבת בכל האמצעים. הישיבה החד מימדית הזו, התודעה שאינה מתפזרת, הגוף היושב זקוף הוא תרגול והגשמה. באותו אופן כשאנחנו עושים כל דבר אחר אם פשוט נעשה אותו הרי שהוא עומד בתבחין הזאזן. הדרך הכי פשוטה לממש את תבחין הזאזן הוא לשכוח את האגואיזם שלנו משנייה לשנייה, מנשימה לנשימה.

אנחנו לא מתרגלים משהו ולא מתאמנים לקראת משהו – אנחנו מגשימים בו במקום את ההתעוררות, את בודהה.

אודות החשיבות שבמציאת מורה

בכל ההיסטוריה של הבודהיזם יש רק אדם אחד שהגשים את הדרך ללא מורה והוא שאקיאמוני. לכל האחרים היה מורה. העובדה שכולם נזקקו למורה לא מפחיתה מערך ההגשמה שלהם.

האינדיבידואליזם הקיצוני שלנו גורם לנו לעתים קרובות לחשוב שאיננו זקוקים לאיש בכדי להשיג דבר מה. אבל אני מעריך שמעטים האנשים שהיו חושבים ללמוד אפילו מתמטיקה או שפה זרה ללא מורה או מורים. על-אחת-כמה-וכמה צריך הדבר להיות נכון עבור לימוד תורת-הבודהה. ובכל זאת לא דומה מורה לתורת-הבודהה למורה למתמטיקה.

מורה לתורת-הבודהה הוא מורה לחיים. הוא לא מלמד דבר ובכל זאת אנחנו לומדים. הוא לא מוסר דבר ובכל זאת תורת-הבודהה נמסרת ללא מילים. כיצד זה ייתכן? זהו הפלא של מורה אמת, זהו הפלא של תורת-הבודהה. מורה אמת חי את חייו מבלי ללמד. כיון שהוא מתרגל ומגשים את הדרך בכל מעשיו אנחנו יכולים ללמוד. לא ניתן ללמוד את תורת-הבודהה ממי שמעוניין בפרשנויות ופלפולים על כוונותיהם של פסוקים בכתבים הבודהיסטים. לא ניתן ללמוד את תורת-הבודהה ממי שחושב שאין צורך ללמוד את ארבע האמיתות. לא ניתן ללמוד את תורת-הבודהה ממי שחושב שהוא מלמד מישהו משהו. מורה לתורת-הבודהה לא מטריד עצמו בהבחנות בין בודהה ללא בודהה, בין רגיל למיוחד, בין מצבי תודעה גבוהים לנמוכים, בין התעוררות לאשליה, בין חיים למוות.

כיצד נוכל למצוא לנו מורה? ראשית אל-לנו לחפש מישהו שהוא יותר מאדם. מורה אינו מיוחד כלל וכלל. הוא הכי פשוט שאפשר. ובכל זאת אם נצפה למצוא בודהה נמצא רק גיהינום. אין מורה שיכול להשתוות לבודהה שבדמיוננו. לסוגים שונים של תלמידים יש סוגים שונים של מורים ובכל זאת יש להם תבחינים. בסוטרת אודאי (Anguttara Nikaya AN 5.159) הבודהה אומר לאנאנדה מה הן חמש המעלות שעל מי שרוצה להורות את תורת-הבודהה להשיג:

  1. את הדהרמה יש ללמד במחשבה: ׳ אני אדבר צעד אחר צעד.׳
  2. את הדהרמה יש ללמד במחשבה: ׳ אני אדבר בשביל להסביר את התהליך [של סיבה ותוצאה].׳
  3. את הדהרמה יש ללמד במחשבה: ׳ אני אדבר מתוך חמלה.׳
  4. את הדהרמה יש ללמד במחשבה: ׳ אני לא אדבר לשם השגת רווח חומרי.׳
  5. את הדהרמה יש ללמד במחשבה: ׳ אני אדבר מבלי לפגוע בעצמי או בזולת.׳ (הפרשנות למשפט הזה גורסת כי לפגוע בעצמי פירושו להתנשא או להעמיד עצמי מעל הזולת, ולפגוע בזולת פירושו להשפילו או להקטין אותו.)

 

אנחנו יכולים לראות שהבודהה מכוון לכך שבשביל להורות את תורתו יש לחשוב בראש ובראשונה על הזולת. ואנחנו יכולים להסיק מדבריו מספר שאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו לפני שאנחנו בוחרים במורה:

  1. האם המורה מבקש כסף תמורת הוראת תורת-הבודהה או שלא? האם הוא מבקש תמורה חומרית אחרת או שלא? (יכול להיות כל דבר, החל ביחסי מין וכלה בשליחויות ושיפוצים בבית)
  2. האם המורה מאדיר עצמו ואת השגתו על חשבון התלמיד והשגת התלמיד או שלא?
  3. האם המורה מסביר את תורת-הבודהה מבלי לייחס אותה לעצמו ומבלי להסתיר דבר באגרופו הקמוץ או שלא? האם הוא מנסה לסובב את תלמידיו במילים יפות ובביטויים מעוררי השראה או שהוא פשוט מורה את הדהרמה?
  4. האם המורה מעודד את הערצתו או שלא? האם המורה מנסה לנהל את חיי תלמידיו או שלא? האם הוא אומר שרק דרכו ניתן להתעורר או שיש לו תכונות מיוחדות שאין לאחרים או שלא?
  5. האם המורה באמת רוצה בטובתך או שלא?

 

בסופו של דבר למורה אמיתי אין תלמידים כלל. התלמידים הם אלו שהופכים אותו למורה שלהם. מורה שמסתובב ומחפש עדת תלמידים צריך לעורר את חשדכם מיד. יש מורים וקבוצות שמבקשים כסף לא באופן ישיר עבור עצמם אלא עבור השכרת מבנה או מגוון הוצאות אחרות שיש לקבוצה. מורה כזה וקבוצה כזו חסרים אמונה אמיתית בתורת-הבודהה והשגתם חלקית. ללכת בדרך הבודהה זה כמו להשליך את עצמך מצוק בכל נשימה מחדש מבלי לחפש במה להיאחז. מי שחושב שתורת-הבודהה או הוראתה חשובים מספיק בשביל לקחת מכם כסף מכפיש את תורת-הבודהה. היזהרו ממי שמציג את תורת-הבודהה כאילו הייתה מוצר לסחור בו.

יש בחוגי הניו-אייג׳ מעין מחשבה או רעיון שמי שאינו ״מואר״ לא יכול לשפוט או להבין את כוונותיו ומעשיו של ״מורה מואר״. האצטלה הזו של ״מורה מואר״ מאפשרת לאנשים לעשות כרצונם באנשים אחרים. זו שטות גמורה מכמה סיבות. הראשונה היא שבמציאות אנחנו לא באמת יכולים להבין ולשפוט את כוונותיו ומעשיו של איש. או כמו שאומר סאווקי קודו, ״אתה לא יכול להחליף אפילו פלוץ עם האדם שלצדך״. כך שהטיעון הזה מאפשר בעצם לכל אחד מואר או לא לנהוג בזולת כבחפץ.  הסיבה השנייה היא שבבודהיזם על-כל-פנים, אדם צריך לקחת אחריות מוחלטת על חייו. אין איש שיגיד לנו מה-נכון ומה לא-נכון – כל מה שאנחנו יכולים לדעת הוא האם אנחנו פועלים לאור הדרך המתומנת או לא. לגבי האחרים אנחנו לא יכולים לדעת הרבה מלכתחילה, אבל יש לנו שכל ואנחנו בהחלט יכולים לשפוט האם שהייה במחיצתם עוזרת לנו לכוון את מעשינו כלפי בודהה או לא. אף אחד לא מבקש מאיתנו להיות בוחן לב וכליות אבל מורה שלא חי על-פי הציוויים הבודהיסטים פשוט לא מגשים את הדרך. חשוב להבין שהציוויים הבודהיסטים הם בראש ובראשונה תיאור של המציאות ורק אחר כך ציוויי עשה ואל תעשה. עלינו לזכור שהתרגול הבודהיסטי הוא הגשמת תורת-הבודהה. ופעולה לאור הציוויים הבודהיסטים היא מציאות מוגשמת של הציוויים הבודהיסטיים. לא מדובר במשחקי מילים. ובכל זאת שמירה על הציוויים הבודהיסטים תוך ביקורת גלויה או מוסווית על מי שמפר את הציוויים הבודהיסטים היא עדות להפרה של הציוויים הבודהיסטיים. במילים אחרות – אם הוא נראה כמו (אידאל של) מורה, מתנהג כמו (אידאל של) מורה, מדבר כמו (אידאל של) מורה, דורש מאחרים להתנהג על-פי אילו מן אידאלים של טוהר אבל אז מבקש מכם להתפשט הוא כנראה לא מורה. כל מי שמתעסק בעיקר באחר ופחות בעצמו כנראה לא מורה אמת. אל תלכו שולל אחרי שושלות מפוארות, תארים, שמות אקזוטיים או סיפורי נסים. רק מי שמלמד את ארבע האמיתות, את הדרך המתומנת הוא מורה ראוי. רק מי שמתרגל ומגשים בחייו את דרך-הבודהה הוא מורה ראוי.

לסיכום. אני קורא לכל מי שקורא את הטקסט הזה לעשות מעשה ולחפש לעצמו מורה. לא תוכלו להגשים את הדרך מקריאה בספרים או מדיונים בפורומים. את הדרך יש לתרגל בהנחייתו של מורה. גם יום אחד במחיצתו של מורה שווה ערך לקריאה של מאות עמודים על בודהיזם.

על צמחונות וטבעונות

הציווי הבודהיסטי הראשון הוא ״לא ליטול חיים״ ובניסוח יותר רחב, ״לא להרוס חיים״. לא מדובר רק בחיי אדם אלא בחיים בכלל. בשביל להבין את הציווי הזה כהלכה יש להבין את המשמעות של חיים ואת המשמעות של מוות. ויש להבין את המשמעות של פעולה כמו פעולה של נטילת חיים. אני לא רוצה לדון בכל המשמעויות האלה כאן, שכן אני בטוח שגם אם אנסה ואזהר בכל מילה, יהיו שיבינו אותי לא כהלכה ויצא שכרנו בהפסדנו. אבל אני כן רוצה לומר מספר מילים על האופן שבו צמחונות ככלל וטבעונות בפרט הם תרגול והגשמה של דרך הבודהה.

אנחנו לא יכולים לחיות את חיינו מבלי להרוס חיים כלל. אפילו כשאנחנו מצחצחים שיניים אנחנו הורגים כמה חיידקים. על-אחת-כמה וכמה כשאנחנו עושים פעולות גדולות יותר בעולם. אפילו אם אנחנו רק נוסעים ממקום למקום אנחנו תורמים לזיהום האוויר שהורג אנשים ובעלי-חיים. קשה ללכת ברחוב בלי לדרוך על איזו נמלה. ואם אנחנו דואגים לבריאות הציבור אנחנו מרססים בתי גידול של יתושים. ובכל זאת עלינו לנסות. תרגול והגשמה של הדרך הבודהיסטית הם זריעת זרע ההתעוררות. אם אנחנו מוותרים על ראיית העולם האגוצנטרית שלנו אנחנו יכולים לחמול על כל היקום. ההבנה שלא ניתן לקיים את הציוויים הבודהיסטיים במלואם אין פירושה ויתור על הניסיון לקיימם. ברגע שאדם אומר לעצמו זה הכל או כלום, אם אני לא יכול לקיים את הציווי במלואו זה כאילו שאני לא מקיימו כלל – הרי שזו השתלטות של תפיסת-עולם מדומיינת על התודעה. במציאות כל מה שאנחנו עושים וחושבים נחשב. עלינו לקיים את הציוויים הבודהיסטים מתוך תחושת הענווה שבידיעה שלעולם לא נהיה מושלמים דיינו לקיימם במלואם. הדרך המתומנת היא הדרך שלנו להשתחרר. מי שמוותר על הציוויים מוותר על השחרור ובאותו רגע זורע את זרע הסבל ואי-הנחת. מי שמעמיד עצמו במרכז עד שבכל פעולה ופעולה שלו הוא בוחר את נוחותו האישית, את חייו ואת אמונותיו על פני אלו של הזולת (במובן הרחב) באותו רגע זורע את זרע הסבל ואי-הנחת.

הצמחונות ככלל והטבעונות בפרט הן תרגול והגשמה של דרך הבודהה, הן זריעת זרע החמלה והשחרור עבור עצמנו כמו גם עבור כל הישויות החשות.

שלושה נושאים was last modified: דצמבר 10th, 2016 by דוקאי (סבסטיאן)

18 תגובות בנושא “שלושה נושאים

  1. מה שכתבת אודות החשיבות שבמציאת מורה ממש מדבר אלי

    האם ידוע לך על מורה לסוטו זן בארץ ?

    רועי

    1. שלום רועי.

      לצערי אני לא מכיר מורה בארץ שעונה על הקריטריונים שציינתי. יכול להיות שלא חיפשתי מספיק.

      אני מקווה שתצליח למצוא מורה. אם עד אז אתה מרגיש שיש שאלות שאני יכול לענות עליהן או אם אתה חושב שאני יכול לעזור לך להבהיר דברים בקשר לישיבה, אתה מוזמן לדבר איתי ואפילו להפגש איתי.

      אני כמובן לא רואה בעצמי מורה (אולי עוד כמה שנים אבל בטח לא עכשיו). אני ממשיך ומפציר בך ובאחרים למצוא את הדבר האמיתי.

      בברכה
      סבסטיאן

  2. תודה סבסטיאן

    הנה שאלה , האם להתרכז בהרה – טאן דאין בזמן הזאזן זה דבר ממולץ

    בעינך ?

    רועי

    1. תודה רועי על שאלתך. אני בטוח שיש אחרים שמתחבטים בדיוק באותה שאלה או בשאלות דומות.

      התשובה החד-משמעית שלי היא לא!

      הזאזן שלנו הוא שיקנטאזה – פשוט לשבת. אין צורך בכל מאמץ גופני או מנטלי.

      אין צורך לנסות ולשמור על ריכוז, אין צורך לנסות ולגרש את המחשבות. לא צריך לספור נשימות, לשנן מנטרות, לעקוב אחרי הנשימה ובטח ובטח לא להקנות לאיזשהו חלק בגוף חשיבות מיוחדת.

      כל מה שאנחנו עושים זה פשוט לשבת, לשמור על התנוחה הנכונה של הרגליים, הידיים, הגו, הראש והלשון. אנחנו נושמים כרגיל ללא מאמץ. אם באות מחשבות אנחנו פשוט משחררים אותן – השחרור שלהן הוא מיידי בד-בבד עם המודעות להן.

      למה להתרכז בהרה – מה אתה מנסה להשיג?
      אתה כולך גוף ותודעה מקשה אחת. מה הטעם לייחס חשיבות מיוחדת לחלק זה או אחר של הגוף?

      סאוואקי אומר כך: "הכל הוא בעניין מציאת המתח הנכון לשרירים ולגידים שלך. בעניין הפיכה לאדם ללא פערים, בעניין מציאת המתח והמיקום הנכונים לשרירים וגידים."

      יש סיפור (שטרם הצלחתי למצוא את מקורותיו הכתובים) שמספר כך:
      כשדוגן זנג'י חזר מסין ליפן שאלו אותו מה הבאת איתך? דוגן ענה: "חזרתי בידיים-ריקות. רק איששתי שהעיניים מאוזנות והאף אנכי."

      זו המהות של שיקנטאזה – העיניים מאוזנות והאף אנכי.

      בברכה
      סבסטיאן

  3. אני אגיב לגבי הכל בהודעה אחת

    סבסטיאן אני מסכים איתך בהרבה דברים אבל מצד שאני יש דברים שאני חושב שאתה מסתכל עליהם כעל יותר מדי אידיאליסטים ( וכן אני יודע שאתה לא באמת מתכוון לזה בצורה האבסולוטית הזאת ).

    אני בהחלט מסכים איתך לגבי כך שהתרגול הוא כבר התעוררות אבל למען האמת ההתעוררות או ההארה או איך שלא נבחר לקרוא לה היא חסרת משמעות ואין טעם לחפש אותה ( אני יודע שזה מה שאתה גם חושב והתכוונת לומר ). בנוסף זה בהחלט נכון שכל דבר הוא זאזן ואם אדם מאבד את עצמו בכל פעולה והפעולה הופכת לאקט אחד מושלם כשכל השאר פשוט נזנח ונופל ממנו זהו זאזן.

    לגבי מורה אני לא אגיד הרבה מעבר לעובדה שאני לומד ומתרגל זן כבר קרוב ל 7 שנים ולומד עם מורה כבר קרוב לשנה וזה נכון מה שאתה אומר. אבל לגבי עבודה זה לא בדיוק נכון…
    בכל מנזר כמו שאתה יודע חלק מהמימון של המחיה והלימוד של הנזיר הוא בעבודות שהוא מבצע במנזר ומתחזק אותו… דבר שהוא למען האמת עוד הזדמנות לעשות samu שהיא מדיטציית עשיה.
    אבל הכי חשוב מורה הוא בהחלט רק בן אדם ואין לצפות ממנו להיות מושלם. כל אחד נופל ומחליק ומאבד כיוון לפעמים כי אחרי הכל כולנו בני אדם…
    מה שבאמת חשוב הוא ש 16 השבועות של הבודהיסטווה או קווים מנחים ( אני לא חושב שהמילה חוקים או ציווי מתאימה ) הם מאד גמישים וניתנים לפירוש בהרבה מאד זוויות. ולכן אי אפשר לקיים אותם תמיד אבל תמיד ניתן לשאוף לזה וכשמחליקים ונופלים פשוט קמים וממשיכים לעשות מאמץ.

    בכל מקרה דבר אחד אני אגיד לסיום…

    אתה אולי לא מורה אבל אתה כן מורה תזכור שאנו לומדים מכל דבר וכל אחד ומורה לא חייב להיות אדם או חיה או משהו מוחשי אפילו מושג או רעיון יכול ללמד.

    תמשיך לתרגל ולכתוב.

    Gassho, Dojin.

    1. שלום דוג'ין.

      קודם כל תודה על תגובתך ועל התרומה שלך לכלל הקוראים.

      יש לי ארבע הערות קטנות (אבל בהרבה מילים) על הדברים שכתבת.

      האחת היא שאני לא מציג שום אידאל. יש רק דרך אחת לתרגל ולהגשים את דרך הבודהה והיא בלב-שלם בכל הגוף והתודעה. כמובן שכבני אדם אנחנו לעיתים רחוקות מצליחים לעשות כן. הפלא של תורת-הבודהה הוא שמספיקה דקה אחת של תרגול והגשמה בלב-שלם בכדי לפצות על שנים של חוסר מעש. אין מטרתי לרפות את ידיו של איש – נהפוך הוא. דרך הבודהה היא מופלאה והשחרור והגאולה מובטחים לכל מי שיבחר ללכת בה. אבל המאמץ הנכון הוא להפנות את מלוא תשומת-הלב לתירגול הזה גם בידיעה שלא נצליח לעשות זאת בכל דקה ודקה מהיממה.

      ההערה השנייה היא שיש להבין כהלכה את המושג סאמו ואת האופן שבו הוא מתגשם במקדשים לעומת תשלום חומרי תמורת הוראת הדהרמה.
      סאמו היא "עבודה בודהיסטית" – פירוש הדבר שהעבודה שאדם עושה בזמן סאמו מוקדשת כל-כולה לבודהה, לדהרמה ולסנגהה. העובדה שבמקדשים לעבודה הזו יש גם ערך חומרי אינה מעלה ומורידה דבר. אם אתה חושב שאתה "משלם" על השהות שלך במקדש באמצעות סאמו אז הסאמו אינו סאמו. הסיבה היחידה שלסאמו יש ערך כתרגול היא העובדה שתוצאותיו אינן חשובות. כמובן שזה לא אומר שאין לבצע כל מטלה באדיקות ועל הצד הטוב ביותר.
      לכן מורה שמבקש תמורה חומרית עבור הוראה אינו מורה את הדהרמה. סאמו לא נועד לשרת את המורה. רק אתה יכול להחליט האם הסאמו שלך הוא טובת-הנאה או סאמו.

      ההערה השלישית היא שמדבריך משתמעת קלות ראש כלפי הציוויים הבודהיסטים. אלו הם בהחלט ציוויים והפרשנות שלהם היא לא כל-כך גמישה. מן העובדה שמורים בעבר בהווה ובעתיד מפירים את הציוויים האלה בכדי להורות את הדהרמה לא ניתן להסיק היתר להפר אותם וגם לא סלחנות מן הסוג שמשתמעת מדבריך. למותר לציין שבמסורות הזן השונות מי שנדר לשמור את הציוויים של הבודהיסטווה לא פשוט "קם וממשיך" – הוא צריך להביע חרטה באופן פומבי ולקחת את הנדרים מחדש. הציוויים הם הציוויים. קיום הציוויים הוא מציאות מוגשמת בה הציוויים מתקיימים. העובדה שאנחנו לעולם לא יכולים לקיימם במלואם רק צריכה למלא אותנו ענווה. מורה שאינו מגשים את הציוויים כנראה לא הגיע למעלת מורה שיכול להורות את הדהרמה מבלי להפירם.

      ההערה הרביעית היא שנכון שאדם יכול ללמוד מכל תופעה בעולם ושכל תופעה בעולם היא ביטוי של תורת-הבודהה – אבל אם לא נתרגל במחיצת מורה אמיתי כל מה שנלמד הוא פרי מוחנו הקודח. אלו יהיו רק רעיונות ריקים.
      אני באופן אישי לא זקוק לעידוד בכדי לנסות ולהפיץ את הדהרמה אבל זה לא אומר שאני יכול להיות מורה לאחרים.

      בברכה
      סבסטיאן

  4. סבסטיאן היקר, אני גם אתן מענה לנקודות שהעלת.

    1. זה לא נכון שיש רק דרך אחת אלא הדרכים הם רבות ומגוונות בדיוק כמו הגוונים של הבודהיזם והזרמים השונים שלו. כל אחד יפה ונכון בדרך שלו… ולמען האמת הדרך לא חייבת בודהיזם גם יהדות ונצרות איסלם או כל דרך אחרת יכולה להיות נכונה, מאד תלוי מצב ואדם.
    מה שכן אני בהחלט מסכים איתך לגבי שרגע אחד של זאזן הוא כבר הגשמה מלאה.

    2. לגבי סאמו זה נכון מאד שהתוצאה לא חשובה. אבל היא כן חשובה… אין דואליסטיות בבהודהיזם ולכן זה לא חייב להיות אחד או השני. בנוסף כשמצבעים סאמו אז זאת הדרך לתחזק את המקדש, להכין אוכל לנזירים, לגדל יבולים על מנת לאכול ולסחור בשביל לממן את עלויות התחזוקה.
    אז זה נכון שהתורה של הבודהה צריכה להנתן בחינם אך אין זה אומר שאסור לבקש שאדם ישקיע את זמנו או כספו (חלק קטן כמה שניתן) על מנת לתחזק את הסנגהה והקהילה באם זה שכירת אולם לישיבה או ציוד לתלמידים. כמובן שמורה שמבקש תשלום לעצמו זה באמת לא נכון… אבל שוב כמו כל דבר בחיים זה תלוי מצב ודורש בדיקה מחודשת בכל מצב נתון… אין שחור ולבן אלא הרבה גוונים אפורים.
    כך שצדקה בהחלטת יכולה להתקבל על הדעת… להזכירך עיקרון ה-"דאנה"

    3. הצווים האלו הם שאיפה שלא ניתנת להגשמה מלאה ולכן תמיד חשוב לזכור שאדם ימעד ולא יהיה ישר כמו סרגל. גם מורה הוא אדם ולכן גם הוא יפול מפעם לפעם. לפעמים אנו נופלים חזק ולפעמים זאת מעידה קטנה.
    אין זה אומר שיש לזלזל אך יש לזכור שהציווים הבודהיסטים הם לא ציווים אלא קווי מנחה. העולם הוא לא דואלי אלא מלאה בגוונים של אפור.
    במקרים רבים לא ניתן לדעת מה נכון או לא וכל מקרה לגופו.
    יש מקרים שבהם הציווים מתנגשים… וכל דבר שתבחר יעבור על חוק אחר…

    למשל אם תראה אדם שמנסה להרוג אדם אחר והפתרון היחיד הוא להרוג את התוקף… אם תהרוג אותו אתה עובר על החוק של לא לקחת חיים, אך אם לא תהרוג אותו אתה עובר על החוק של תעשה טוב ותפעל למען עשיית טוב ומניעת רוע…

    החוקים הבודהיסטים לא חקוקים בסלע הם כמו לחישה ברוח שתמיד מכוונת אותנו אך לעולם לא מכתיבה.

    4. רעיונות ריקים וחסרי שיפוט הם בדיוק מה שאנו צריכים לשאוף אליו… או שלא? אני לומד מכל אחד וכל דבר… וכן זה נכון שיש צורך במורה וזה עוזר המון אך בסופו של דבר התרגול הוא של כל אדם והוא אישי.

    לסיום אני אשאיר לכך ציטוט שאני מאד אוהב

    Believe nothing.
    No matter where you read it,
    Or who said it,
    Even if I have said it,
    Unless it agrees with your own reason
    And your own common sense.

    אני מניח שאין טעם להגיד של מי הוא?

    Gassho, Dojin.

    1. דוג'ין שלום.

      כל מה שאתה כותב הוא טוב ויפה. הוא גם יכול להיות נכון לכשעצמו. אבל מבלי דעת אתה מדגים את אחת הבעיות הבסיסיות שכולנו נתקלים בה יום-יום – והיא שאנחנו פעם אחר פעם פוגשים את העולם דרך השקפת-העולם הצרה שלנו ודרך ההתניות שלנו.

      לדוגמה: אני בשום מקום לא כתבתי שיש רק "דרך" אחת ואפילו לא שיש רק "תירגול" אחד. כל מה שאני כתבתי הוא: "יש רק דרך אחת לתרגל ולהגשים את דרך הבודהה והיא בלב-שלם" – הדגשים הם על דרך הבודהה ועל בלב-שלם. אולי אם הייתי כותב "יש רק אופן אחד" לא היית מתבלבל. זהו גם לקח עבורי לברור את מילותי ביתר קפידה.

      באשר לסאמו או בקשת כסף. אתה, לדעתי, נופל למלכודת של מתרגלים וגם של מורים רבים. אתה חושב שיש ערך כלשהו לקיום של סנגהה או להוראת הדהרמה. לכן אתה מבחין בין אצמצעים כשרים יותר ופחות להשגת רווח חומרי שיאפשר פיזית את הקיום של קהילה או של קבוצה או של מורה. אני אומר חד-משמעית (וזו כמובן רק דעתי – היא אומנם נשענת על דעתם של גדולים ממני אבל זו רק דעתי) כל בקשה של תמורה עבור הוראת הדהרמה היא פסולה. היא חותרת תחת הדהרמה והיא הכפשה של תורת-הבודהה. לזה כמובן אין קשר לקיבוץ נדבות, מתן תרומה, או אפילו בקשת תרומה. כיון שכשאתה מבקש תרומה (אם אתה עושה זאת ברוח הדהרמה) התורם יכול לבחור אם לתרום או לא. כשאתה קובע תשלום ידוע וקבוע את יוצר חוזה סחר-מכר. כמו שכבר כתבתי ואין צורך להרחיב שוב אין לזה שום קשר לסאמו. סאמו נדרש לשם קיום הקהילה אבל הוא לא דרישת תשלום תמורת הוראת הדהרמה.

      אם אתה עובר על הציוויים הבודהיסטים רק אתה יכול לדעת. אבל הפרה שלהם היא הפרה שלהם.

      בברכה
      סבסטיאן

  5. סבסטיאן כנראה לא הבנתי את כוונתך במה שכתבת, אבל לאחר שהבהרת את הכתוב אני חושב שהבנתי למה התכוונת ואני מסכים איתך לגמרי.

    לגבי סאמו, אני לא חושב שצריך לדרוש כסף על הלימוד ושיתוף של הדהרמה אך כשאני אומר שכל מקרה לגופו…. אבל זה נכון אין על מורה, תלמיד, אדם לנצל אחר למטרת רווח אישי.
    ובכך אני מסכים איתך…. אך כמו שאמרתי כל מקרה לגופו, לא כל תשלום הוא ניצול ולא כל תרומה היא עזרה.

    לגבי הציוויים הבודהיסטים אני אגיד לך את הדבר הכי חשוב שהבנתי במהלך לימודי לקראת טקס הג'וקאי, אלו הם סימני דרך ולא חוקים או ציוויים. שאיפה שצריך לחיות ולנסות לקיים כל יום וכל רגע מחדש בידיעה שניפול נקום ונמשיך. זהו אידיאל בדיוק כמו הבודהה עצמו וחלק גדול מהמורים של העבר שכבר מזמן הפכו להיות קסומים וטובים ממה שהיו. הם הפכו לאגדות שיופו והשתנו לאורך הזמן ואיבדו חלק גדול מאנושיותם. ואנו אחרי הכל אנשים… לטוב ולרע.
    אין לנו לנסות לעקור מקרבנו את האנושיות שלנו.
    אנו צריכים לקבל את עצמנו וחולשתנו מצד אחד ולשאוף להכחידן ולשנותן מצד שני… פרדוקסלי כמובן אך זהו זן חסר הגיון וסותר את עצמו בכל מילה שניה. לא ניתן להגשמה ומגשים את עצמו בכל רגע… וכך גם הציווים או קווי המנחה שעליהם דיברנו, לא ניתן לשמירה מתמדת אך רק כאשר מתרגלים אותם וחיים אותם ניתן למצוא את האיזון הבלתי אפשרי ולקיים אותם אפילו כאשר אנו מקופפים או שוברים אותם מדי פעם.

    כי אחרי הכל הדרך היחידה להבין זן היא לחיות ולתרגל אותו… דבר שאני בטוח שתסכים איתו.

    Gassho, D.

  6. סבסטיאן,
    נהנתי מאד עכשיו לקרוא את כל דבריך באתר, אליו הגעתי ממש במקרה.
    קראתי בצמא את כל המוצאות אותך. את המנזר אני מכיר מן האינטרנט בלבד.
    אני מתרגל זאזן כשבע שנים – מעין "פרילנס" סוטו זן בודהיסט,
    שמח מאד לפגוש ידידים בדרך.
    ונרשמתי מיד לפורום בכדי שאוכל להגיב כיאות, אם יידרש.
    תודה וכל טוב,

    1. תודה יוסי.

      אני שמח שהגעת ואני שמח שנרשמת לפורום שנמצא בחיתוליו. אני מקווה שביחד נצליח כולנו לייצר סביבה שתתמוך בתירגול של כמה שיותר אנשים.

      סבסטיאן

  7. תודה על המאמרים והאפשרות להגיב. איך רואה ומשלב הזן הדומם את אומנות הלחימה? את היכולת לעבוד מול יריב או מול עצמך עם גופך בתנועה שהיא "טרום מחשבה"? האם זהו חיבור טבעי או שהזאזן אן "אם כל התרגולים"? ואם כבא עסקינן בלחימה איך נכנס כאן אלמנט התחרות וההשוואה לאחר והסגידה לגוף שלך שמתפתח ומתחזק?

    1. שלום אמיר. תודה על תגובתך.
      אני בטוח שיש בשאלה שלך לעניין גם אחרים. התשובה שלי היא כזו(לאחרים יכולה להיות תשובה אחרת, ואני מזמין אותם לכתוב את דעתם כאן):

      מנקודת המבט האידאלית –
      זן וזאזן אינם עומדים בסתירה לשום פעילות. בסופו של דבר השאלה הנשאלת היא כיצד אתה מבצע כל פעולה ופעולה.

      מנקודת המבט הפרקטית –
      היות שאנו כבני אדם מייחסים משמעויות שונות לפעילויות שונות קשה לנו לבצע כל פעולה ופעולה בכוונה הנכונה ובמאמץ הנכון.
      לאורך ההיסטוריה רבים העוסקים באומנויות לחימה השתמשו בזאזן בשביל לשפר את ביצועי אומנויות הלחימה שלהם, הדוגמה הבולטת היא הסמוראים שתרגלו זן בשביל להיות לוחמים טובים יותר. אני יכול להעיד מנסיון שזאזן בהחלט יכול לעזור בפעילויות מסוג זה – אבל כמובן שהזאזן שהוא ההתעוררות של הבודהה לא נועד למטרה זו (או לכל מטרה חומרית או רוחנית אחרת). יש פחות אנשים לאורך ההסטוריה שהשתמשו באומנויות לחימה בשביל לתמוך בזאזן שלהם ולהעמיק אותו אבל קיימות גם דוגמאות לכך – החל מבודהידהרמה שלימד את הנזירים בשאולין את יסודות הצ'י-גונג שממנו התפתח הקונג-פו בשביל שיוכלו לשבת זמן רב יותר וכלה במוריהי אוּאֶשִׁיבָּה אבי האייקידו שעל-אף שלא נולד מתוך תרגול זן ממש ניתן למצוא בו תרגום של עקרונות הזן לאומנות לחימה. אני עצמי מתרגל אייקידו בשביל לשמור על גמישות המפרקים וללמוד כיצד להשיל גוף ותודעה. אבל זה לא כי אייקדיו הוא כזה מיוחד כמו פשוט כי הוא מתאים לי ואני מוצא בו תואם גדול לתרגול האמיתי שלי שהוא זאזן.
      אבל בסופו של דבר תרגול אומנות-לחימה ללא זאזן לא יכול לממש את הפוטנציאל של אומנות-הלחימה כפעילות שהיא התעוררות. וזה נכון לגבי כל פעילות. ניתן לשטוף כלים, לאכול, לישון, לעשות אהבה, לעבוד ואפילו ללכת לשירותים כהגשמה של זאזן וכתמיכה בזאזן – וזה כמובן נכון גם לגבי אמנויות-לחימה.
      נקודת הדמיון בין זן לאומנויות-לחימה נובעת מכך שבשני התחומים הגשמה שלהם כרוכה בפעולה מעבר למחשבה. אבל אני יכול להעיד מנסיון אישי שלא ניתן להשוות את עומקו ורוחבו של הזאזן אם שום תרגול או אימון אחר.

      בקשר לשאלתך האחרונה – יש סוגים שונים של אומנויות-לחימה, באייקידו לדוגמה, אין מטרה של השמדת היריב. נהפוך הוא, מדובר באומנות לחימה שבה שני המשתתפים בתירגול מסויים פועלים ביחד בהרמוניה לשם השלמת התרגיל בבטחה. באייקידו המסורתי גם אין תחרויות או דרגות. ויש גם אומנויות לחימה אחרות – בסופו של דבר, כמו בכל פעילות אחרת, השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא האם אני עושה מה שאני עושה בשביל לשפר את עצמי ולחזק את העצמי שלי או למען הזולת, להעמקת התרגול שלי לטובת כל הישויות החשות. זה ההבדל בין מי שמסתכל כל בוקר במראה ומעריץ את עצמו לבין מי ששוטף פנים והולך לשבת מול הקיר.

      בברכה
      סבסטיאן

      1. תודה על תשובתך.אכן בנסותי לעשות "סדר" בתרגול שלי (הכולל ישיבה, תרגול פיזי של אומנות לחימה, פעילות של הליכה בטבע ושתיית תה..), ראיתי ביישיבת הזאזן כמעין עוגן עליו בנוי הכל והוא הבסיס להתיחסות ולתפיסת שאר הפעילויות – כולל עבודה; משמפחה וכו
        בהיבט הזה תשובתך חיזקה אותי.תודה!
        אני רואה גם בהליכות וגם בתרגול הפיזי של אומנות הלחימה כר לעבודה עצמית. נוכח התחרותיות ונוכח ההשגיות שנמצאת לעיתים במפגשים (לא בקרב כול הנוכחים אבל אצל חלק מהם) בעבודה העצמית לעשות כ"מיטב יכולתי", מה שמתאים לי במקום ובזמן. הצבת הגבולות לעצמי השואף והנסחף היא עבודה רוחנית שנידמה לי כחשובה-מה אתה אומר?
        אגב, שמירה על הקו העצמי ועל "מה שמתאים לי" מתרחשת גם בעולם העבודה התחרותי וההשוואתי- כך שיום יום יש אפשרות להתפתחות..

        1. שלום אמיר.

          אני לא בטוח שאני מבין כהלכה את כוונתך במושג של שמירה על ה"קו העצמי" ועל "מה שמתאים לי". הרי בסופו של דבר מה שמתאים לך היום לא בהכרח יתאים לך מחר. תרגול הדרך הבודהיסטית הוא תרגול השחרור מה"מה שמתאים לי". בהקשר הזה אני לא בטוח שיש עבודה רוחנית חשובה.

          הדרך הבודהיסטית שהיא הדרך המתומנת היא שמירה על התבוננות נכונה, התכוונות נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, מחייה נכונה, מאמץ נכון, שימת-לב נכונה, ריכוז נכון. בהקשר הזה כל מפגש עם המציאות מחייב אותנו לבחון מחדש את הפעולות שלנו. אבל בסופו של דבר הזאזן חודר את הכל. תרגול זאזן הוא השער.

          אם אתה מתרגל אומנויות-לחימה או עובד בסביבה תחרותית אין לזה קשר לתרגול שלך. אתה תרגל את התרגול שלך ואחרים יחיו את חייהם כפי שימצאו לנכון. העובדה שייתכן בינך לבין מישהו אחר קונפליקט לא מחייבת שיהיה קונפליקט בינך לבין עצמך.

          אולי אומר בסיכומו של עניין כך: אין צורך להתאמץ כל-כך ולהתפתח, להתאמץ ולא להסחף, להלחם עם עצמך בשביל להתאים לאיזה אידאל של מתרגל זן או בודהה. אין מה להשיג. פשוט לתרגל את הדרך המתומנת, זה הכל. פשוט לשבת זאזן.

          אני שב וממליץ לך ולאחרים למצוא מורה ולתרגל ולחיות איתו אפילו לזמן קצר. אין אמדן לחשיבות של תרגול עם מורה. אני לא חושב שיש מי מאיתנו שיש ביכולתו להגשים את הדרך ללא הדרכה של מורה. (אם יש לך מורה, פשוט השלך את עצמך אל התרגול, גוף ותודעה ללא חשש, כאילו אתה קופץ מצוק)

          בברכה
          סבסטיאן

להגיב על Dojin לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *